תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות פח

ידיו בשעת אכילה כדאמרינן כל האוכל לחם בלא ניגוב ידים וכו', אבל בשתיה אינו מדקדק כ"כ בניגוב ידים

[ע"ב] תכף לנטילת ידים סעודה. הא דלא חשיב לעיל בפרק כיצד מברכין גבי ג' תכיפות משום דהך שנויה במשנה ולא חש לחושבה א"נ כל הנך דלעיל מפקינן מקראי כדפרישנא לעיל

ונטמייה כסת לאדם אין כלי מטמא אדם. דהאי כסת ליכא למיחש דטומאת מדרס אית ביה שאדם יודע ונשמר בטהרה ואינו משתמש בטומאת מדרס

ויחזרו ויטמאו לידים. אבל לאוכלין ליכא למיחש שיטמאו מחמת המפה שאין דרך ליתן אוכלין על המפה אלא על השולחן

דבר אחר אין נטילת ידים לחולין מן התורה. האי ד"א לא הוי כההיא דלעיל שאין צריך לטעם ראשון אבל כמו האי דבר לא צריך לפרושי אלא טעמייהו דב"ה קאמר וליישב דבריהם, אוכלין מחמת שולחן שיש להן עיקר טומאה דאורייתא ולא דמו כלל לידים שאין להן כלל עיקר טומאה בלא גוף האדם

פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן בידים. הכא משמע דגרסינן מותר אבל בשבת פ' נוטל יש ספרים דגרסי אסור לאבדן בידים וכן גורס רש"י אסור לאבדן דתנן התם מעבירין מעל השולחן פירורין שאין בהן כזית ושיער של פולין ושל עדשים ושל אפונים מפני שהוא מאכל בהמה ופירש"י התם מדקתני מעבירין ולא קתני מגביהין מעל השולחן מהא שמע מינה דבידים שקיל להו ואסור לאבדן, ואין נראה דהתם נמי לעיל תנן מגביהין עצמות וקליפין ואע"פ שאותן מותר לאבד בידים נקט מגביהין, על כן נראה דגריס התם כמו הכא דמותר לאבדן ביד וכן גרסת ר"ת התם מותר לאבדן וכן הגרסא בספרים ישנים

וב"ה סברי מותר להשתמש בשמש ע"ה. וא"ת ואמאי לא תני להו במס' עדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה, י"ל הואיל ואיכא דמהפכי ב"ש לב"ה דהכי נמי הך דמגביהין עצמות וקליפות וכו' דאמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודא וב"ה כר' שמעון דהשתא קולי ב"ה ונשנית במס' עדיות לפי הטעות, א"נ לא שייך בהא כולי האי איסור והיתר א"נ אינו מונה במס' עדיות אלא הנך שהלכה כבית הלל

בכולי פרקא הלכה כב"ה לבר מהא דהלכה כב"ש וא"ת והא לקמן בסוף פרקין דמי שאכל ושכח ולא בירך פסקינן דהלכה כב"ש דיחזור למקומו ויברך והיכי עבדי אמוראי להא דגמרין דלקמן, וי"ל דאפילו ב"ה לא פליגי על ב"ש שטוב לעשות כב"ש אלא שלא הכריחוהו לכך א"נ האי אמורא דהכא סבר לה בהך דלקמן נמי כב"ה ולקמן בסוף פרקין אפרש יותר בטיב בס"ד להאריך באותן דברים שסבירא לן כב"ש

וא"ר יוחנן נהגו העם כב"ה ואליבא דר' יהודה. ור' יוחנן חולק על סתם משנה זו כי שמא ר' יוחנן בלשון יחיד שונה אותה או שמא נהגו קאמר או סתמא אחרינא אשכח כי בכמה מקומות חולק על סתם משנה

נהגו העם כב"ה. תימא דאמרינן בפ' הדר ובפ"ב דתעניות א"ר יהודה א"ר הלכה כר"מ רב הונא אמר מנהג כר"מ ורבי יוחנן אמר נהגו העם כר"מ וכו' עד מ"ד נהגו אורויי לא מורינן ואי עבדי לא מחינן בידייהו ואלו הכא משמע אורויי מורינן לכתחלה, וי"ל התם דוקא דאמר הלכה מנהג ונהוג שכל אחד בא לפחות מחבירו אבל הכא דקאמר אמורא נהגו העם עבדינן הכי כמו נהוג עלמא כתלתא סבי. ומיהו קשה לרבי בפ"ק דר"ה א"ר יוחנן נהגו העם כרבי אושעיא איתביה ריש לקיש לרבי יוחנן בנות שוח לאדם ואשתיק ופריך אמאי אישתיק לימא ליה אמינא לך אנא מנהגא ואת אמרת לי כו' פי' דנהגו קאמינא ולאו שפיר עבד אלמא נהגו גרידא דלא הוי כההיא דתענית ומשמע שאין להורות כן משמע, וי"ל דמ"מ פריך ליה אמאי לימא ליה דנהגו דהכא שכך ר"ל שנהגו מעצמן ובעירובין כתבתי

נר בשמים. פירש"י בסדר הפסח למ"ד יקנ"ה וכולהו אמוראי דע"פ לא איירי בבשמים במוצאי שבת שאין באין אלא בחול משום נשמה שאבדה וביום טוב יש נשמה יתירה כבשבת ואין נראה דא"כ גם במוצאי יום טוב יברך על הבשמים ומעשים בכל יום דלא עבדינן הכי ואין נראה לומר משום דבמוצאי שבת אור של גיהנם מתחדש ומחליש את העולם עם איבוד נשמה ובמוצאי יום טוב ליכא שאין נח ביום טוב דקאמר במדרש ששובתת בשבתות ובחדשים ובמועדים, ועוד פירש"י טעם דאסור להריח ביום טוב שמא יקטפנו מן המחובר ואין נראה דקאמר בהמביא כדי יין כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלוותא אלוותא ועוד וכי נאסור לאכול ירקות ביום טוב כיון שיש במינו במחובר שמא יבוא לתלוש. ואומר רבי הטעם דודאי אין נשמה יתירה ביום טוב אלא תענוג יום טוב ושמחתו משיב הנפש שאבדה אבל אין בו נשמה יתירה ולכך לא יברך על הבשמים במוצאי יום טוב שלא אבדה הנפש

בברא ובורא כ"ע לא פליגי. והא דקתני זה ברא וזה בורא לאו משום דבהכי פליגי אלא כל אחד נקט לשון הנהוג בו: טובא נהורא איכא בנורא. על כל מאור ומאור יש לנו לשבחו

[דף נ"ג ע"א] וכי תימא האי דאיסור אזל ליה והא אחרינא היא. שכן דרך השלהבת שכל שעה שדולקת ומסכסכת השלהבת בפתילה מתחלפת ומיד הוה מצי לאקשויי אי הכי אפילו כותי מכותי נמי לישתרי אלא עדיפא מינה פריך לה דהוה מצי לשנויי כדמשני בסמוך: