תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות פב

פחות מכזית אין אחריו ג' ברכות מעתה לא יאמרו לפניו המוצי' א"ר יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכה, פירוש לשאר מיני מאכל של ה' המינין כגון מעשה קדרה ופת אורז ודוחן ופת הבאה בכסנין דלא קבע סעודתו עילויה שאין אומר ג' ברכות ואין אומר לפניו המוציא והא דאמרינן לעיל ובנדה פרק בא סימן לאתויי ריחני שטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם ולא קאמר לאתויי פחות מכזית, לפי שרוצה לומר שיש מינין שאינן טעונין ברכה לאחריו ואף ע"פ שטעונין לפניה, מיהו לעיל פרק כיצד מברכין פירשנו דמספקא לרבי אם טעונין ברכה לאחריו לכל הפחות בורא נפשות דדילמא ג' ברכות לא בירך אבל בורא נפשות בירך, ובירושלמי דסוכה אמרינן גבי העלו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה ונטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה בלא ברכה הוו סברין למימר שלא בירך שלשה ברכות הא ברכה אחת בירך אשכח דתני לא ברכה אחת ולא ג' ואין לידע אם רוצה לומר ברכה ראשונה של ברכת המזון או ברכה אחת מעין ג' מיהו ברכת בורא נפשות לא מפקינן מיניה

חזרתו כטומאתו. לפירוש רשב"ם ור"ת שסוברים דלקבל טומאה הוי כביצה ניחא אבל לפירש"י צריך לומר דהוי לטמא אחרים ופי' כתבתי פ"ק דחולין

בשלשה אומר נברך. ואי אפשר לומר ברכו דהוי משמע דיכולים לזמן אפילו בשנים ואע"ג דכתיב גדלו דהוי כמו ברכו כיון דאמר אתי הוי כמו נברך. ה"ר יוסף

נברך אלהינו. ול"ג לאלהינו כלומר דלגבי שיר והודאה ברכה בלמ"ד כמו שירו לה' והודו לה' וכן גדלו לה' אבל גבי ברכה לא מצינו בלשון הזה וכן מפורש בסדר רב עמרם

אמר שמואל לא יוציא אדם עצמו מן הכלל. ירושלמי שמואל אמר אינו מוציא עצמו מן הכלל התיבון והרי ברכת התורה הוא אומר ברכו א"ר אבון מכיון שהוא אומר המבורך אינו מוציא עצמו מן הכלל

תנן בשלשה והוא אומר ברכו. וס"ד השתא דברכו עדיף דברכו הוי צווי לברך את השם אבל נברך אלהינו אינו אלא נטילת רשות

[דף נ' ע"א] אלא לאו ש"מ נברך עדיף. מכאן ליכא למשמע דנברך עדיף אלא הא דאשכחן ודאי דברכו לא עדיף מנברך אלא נברך עדיף לא מוכח דמצינו למימר דתרויייהו כי הדדי נינהו ולהכי הגיה רש"י אלא לאו ש"מ אף ברכו, מיהו בכך אין להגיה דנברך עדיף היינו חשוב כמו דאמרינן בעלמא היקש עדיף ופירושו חשוב וגזירה שוה עדיף פ' איזהו מקומן שר"ל שההיקש חשוב ואין לבטלו בפני ג"ש, והכי נמי קאמר נברך חשוב כמו ברכו ולכך טוב לו לאדם שלא יוציא עצמו מן הכלל

והנוקדנין תופסין אותו על כך. פירש"י דווקנין, ורבי פי' נוקדנין מדקדקים בדבר שלא לצורך וכן שנינו במס' דרך ארץ לא יהא אדם מן הנוקדנין ולא מן הנימקין, וכן בנדרים א"ר חסדא מאן משאיל להו להני נוקדנין דייסא היכי מעלי כלומר מדקדקים בדברים שאין בהם צורך ובירושלמי ובאיש לרבי זירא בגין דצווח רבי יעקב בר אחא לר' חייא בר בא נוקדנא

על המזון הרי זה בור. דמשמע שמברך לבעל הבית המאכילו דאי לרחמנא הוא מברך למה מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו

אמר רבא הלכה כר' עקיבא. והכי קיי"ל הילכך בין בעשרה בין במאה בין ברבוא אומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו, אבל בג' אין צריך להזכיר מזון כדאמרינן לעיל וגם בעשרה נמי אם אינו רוצה להזכיר מזון הרשות בידו. ונימא ובטובו חיינו ולא נימא חיים ולא נימא מטובו

שמע ריש גלותא ואיקפד. שלא היו נמנים עמו משום ברוב עם הדרת מלך והם היו יודעים שלא היה רוצה ריש גלותא לזמן עליהם אחר שגמרו סעודת' ויכולין לומר נברך שאכלנו דלא גרע מבא בסוף הסעודה ואכל עלה של ירק ולכך אומרים כולם נברך שאכלנו משלו. וכן פירש הר' יוסף

אמר ר"ע מה מצינו בבית הכנסת וכו'. משמע דר' יוסי הגלילי מודה בבהכ"נ מדקאמר ליה מה מצינו ומאי שנא תפלה מברכת המזון, ויש לומר תפלה לא חלקו בין עשרה למאה לפי שבתפלה אלו נכנסין ואלו יוצאין ולאו אדעתיה דש"ץ אבל ברכת המזון שהן קבועין ומעורבין שם יחד אין לטעות בזה שאין יוצאין עד אחר ברכת המזון

אמר רבה תוספאה וכו'. ודוקא נקט שהשנים מזמנין על האחד אבל אם ברכו שנים אין השלישי יכול לזמן עלייהו דא"כ הוה מצי למינקט רבותא טפי דהאחד מזמן על השנים, וכי תימא דהיינו רבותא שהאחד אינו יוצא בזימון השנים הואיל ובירך וכש"כ שנים שברכו דהא אין זימון למפרע דהא פשיט' שאין זימון למפרע כיון שבירך ל"ש אחד ולא שנא שנים

הא קמ"ל כדר' אבא אמר שמואל שלשה שישבו וכו'. ועדיין לא אכלו אלא ברכו ברכת המוציא ועדיין לא אכלו שיעור ברכה אין רשאין לחלק כיון שדעתן היה לגמור סעודתן וחומרא שהחמירו חכמים בדבר וממשנה יתירה שמעינן לה ושלשה שהתחילו לאכול כאחת קתני. ובירושלמי גריס בריש פרקין הכא את אמר חייבין לזמן והכא את אמר אין רשאין ליחלק שמואל אמר כאן בתחלה כאן בסוף, איזהו בתחלה ואיזהו בסוף תרין אמוראין חד אמר נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף וחד אמר אכלו כזית זהו בתחלה גמרו