תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות עט

למשתי עד דברכיתו, ופירש ה"ר שמואל ברכת המזון, ורב ושמואל נמי לעיל דהוו יתבו בסעודתא לא נצטרף רב שימי עמהן בהדייהו אלא לפי שלא סלקו עצמן מלאכול דקאמר אלו מייתו לי ארדיליא כו' אבל אלו סלקו עצמן מלאכול, ואומר רבי באמצע הסעודה ודאי אמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן קודם שסילקו עצמן מלאכול. מ"ר

יהבו כסא אחרינא ובריך. משום דשתיה בכלל אכילה ומצי למימר שאכלנו והוי מחוייב דאורייתא בברכה אחת מעין ג' ויכול לפוטרן אע"ג שהן מחוייבין בג' ברכות שהיא ברכת המזון משום דשתיהן מן התורה לה"ר יוסף

עד שיאכל כזית דגן. פירש"י ומכי אכיל דגן נפיק מיהא ואע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא כדאמרינן בפ' מי שמתו הואיל ומחוייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ביה ומחוייב בדבר מוציא אחרים ידי חובתן, וא"ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמרינן הכי ההיא אפי' מדרבנן לא הויא אלא חיובא דאבוה עליה לחנוכיה. ותימא מה רוצה לומר שאם אינו מחוייב מדאורייתא איך יוציא אחרים שהם חייבין מדאורייתא, ועוד דלא קרי קטן שהגיע לחינוך חיובא דרבנן, ורבי פירש דודאי הוא אכל שיעורא דרבנן שהוא כזית והם אכלו כדי שביעה ומ"מ יכול הוא להוציא כי אפילו לא אכל כלל היה יכול להוציא כדאמרינן במס' ראש השנה פ' ראוהו ב"ד כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין, וטעמא לפי שכל ישראל ערבין זה בזה, אבל ברכת הלחם והיין הוא מטעם שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ולכך אל יוציא אלא א"כ צריך לה המברך, אבל קידוש וברכת מצה שאינה אלא למצוה אעפ"י שיצא מוציא, וה"ה לכזית דגן וברכת המזון אין צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו אבל מדאורייתא היה יכול להוציאן אעפ"י שלא אכל כיון שהוא גדול, ולא דמי לההיא דמי שמתו שהקטן אכל כדי שביעה והגדולים אכלו שיעורא דרבנן אבל אם לא אכל קטן אלא כזית לא היה מוציא הגדולים שגם הם לא אכלו אלא שיעורא דרבנן הואיל ובקטן איכא תרתי לפטורא שהוא קטן ואכל שיעור כזית כדפרשינן התם. מ"ר. ומיהו בירושלמי פ' מי שמתו גרסינן תני כל המצות שבתורה שאדם פטור אדם מוציא אחרים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והא תנינן כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן הא אם היה חייב אעפ"י שיצא מוציא, א"ר לייא שניא היא ברפת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת וכו' מי שאכל הוא יברך משמע דמי שלא אכל אינו מוציא אחרים מברכת המזון ושמא מדאורייתא ודאי יכול הוא להוציאו ומדרבנן הוא דקאמר ולאסמכתא בעלמא מייתי לקרא, וגם מן התורה צריך לברך מי שאכל אם יודע לברך קודם למי שלא אכל אעפ"י שהוא גדול. ומסקנא דמלתא הכי הוה להצטרף מצטרף לזימון אפילו בעלה של ירק או בשתיה, אבל להוציא אחרים ידי חובתן אפי' אכלו כדי שביעה מדאורייתא והמברך לא אכל אלא כזית מוציא אחרים ידי חובתן, ולא כדברי ה"ג דמי שאכל כזית דגן אינו מוציא אלא אותן שלא אכלו כי אם שיעורא דרבנן דהא ינאי וחבריו אכלו שיעורא כדי שביעה, ואם אכל שמעון בן שטח כזית היה מוציאן וכן פירש רבינו שלמה שלא יתכנו דברי ה"ג דינאי וחבריו אכלו כדי שביעה, מיהו היה נראה היכא שכולן יודעין לברך מצוה מן המובחר שיברך אותו שאכל כדי שביעה ולא אותו שאכל כזית דומיא דינאי וחבריו שלא היו יודעין לברך ולכך הוציאן שמעון בן שטח

עד שיאכל כזית דגן. אבל שתיה ועלה של ירק לא מהני דבעינן אכילה ודבר הראוי לומר עליו ג' ברכות, או שמא ברכה אחת מעין ג' שפיר דמי מדנקט כזית דגן ולא נקט פת וטעמא הואיל והיא אכילה ואיכא ברכה דאורייתא אי הוה ביה שיעורא שפיר דמי

[ע"ב] תקנו ביבנה הטוב והמטיב ולפיכך קבעוה בברכת המזון שכולה היא הודאה, ואמרינן בירושלמי על חורבן ביתר באותה שעה נגדעה קרן ישראל ואינה עתידה לחזור עד שיבא בן דוד, ולפיכך סמכוה אצל בונה ירושלים כלומר שתחזור קרן ישראל למקומה בביאת בן דוד שהיא בבונה ירושלים:

ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, יש אומרים שפותח במקום רחם נחמנו ומסיים כי אתה הוא בעל הישועות ובעל הנחמות ברוך אתה ה' מנחם ציון ובונה ירושלים. אבל רש"י לא פירש כן דמ"ש נחם מרחם אלא ה"פ כלומר אינו צריך לא להתחיל ולא לסיים בשל שבת אלא מתחיל ומסיים בנחמה בנין ירושלים קרוי נחמה כל היכא דמתחיל בין רחם בין נחם כך הוא פירוש הנכון, אבל ה"ר יום טוב פירש על רחם שהוא לשון תפלה ואין לומר לשון תפלה, אבל נחם אינו תחנונים אלא כלומר הנחם על הרעה לעמך ואינו לשון תחנונים, ולא נהירא דהכל משמע לשון תחנונים, ואמרינן נמי בירושלמי דשבת פ' אלו קשרים, ותני אסור לשאול צרכיו בשבת ר' זעירא שאל לר' חייא בר אבא, מהו למימר זונינו פרנסנו וכלכלנו בשבת, אמר לו טופס ברכות כך הוא, וכש"כ דרחם אינו כל כך לשון תפלה יותר מנחם, והכי א"ל אינו אומר אלא בנחמה בלבד. וטעמא נראה כמו שמפרש בירושלמי דפ' תפלת השחר א"ר חייא בר יצחק בש"ר חנינא דצפרין, יחיד בט' באב צריך להזכיר מעין המאורע רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר החריבה והשוממה וכו', רבי אבדימי בצפורין בעי קומי ר' מונא איכן אומרה, א"ל ואדיין אין את לזו כל דבר שהוא לבא אומרה בעבודה וכל דבר שהוא לשעבר אומרה בהודאה,