תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות עה

[דף מ"ז ע"א] ולא בידים מזוהמות. והא דאמרינן לעיל בזמן שהן חמשה מתחילין מן הגדול מפני דרך כבוד הברכה, אבל כיון שרחץ הגדול אע"פ שיש אחרי' שגדול [אחד] מחבירו אין צריכין לכבד שאין כבוד אלא בראשון המזומן לברכה. ה"ר יוסף

אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע. וא"ת והא אמרינן בערבי פסחים גבי רב אשי איקלע למחוזא אמרו ליה ליעביד לן מר קידושא רבא וכו' עד דחזייה לההוא סבא דהוי גחין ושתי קרי אנפשיה החכם עיניו בראשו אלמא ההוא סבא שתה מקמי רב אשי המברך, י"ל שהיה מצפה לשתות אבל לא שתה מקמי רב אשי, ועוד יש לחלק בין המוציא הקידוש למוציא הפת כדאמרינן בר"ה פ' ראוהו ב"ד לא יפרוס פרוסה לאורחים אלא אם כן אוכל עמהן ולכך יש לו לטעום קודם, אבל קידוש יכול להוציא ואע"פ שיצא כבר ולכך אינו צריך שיטעום המברך תחלה. ובירושלמי אמר ר' אבא בשם רב מסובין אסורין לטעום עד שיטעום המברך ר' יהושע אומר שותין אע"פ שלא שתה מה פליגי מה דמר רב כשהיו זקוקים לככר אחד מה דמר ריב"ל כשהיה כל אחד ואחד כוסו בידו והשתא הואיל והיה לסבא כוס בידו מותר היה לשתות קודם שישתה המברך, ומשמע כשאין לכל אחד כוסו שלא ישתו אע"פ שהטיל המברך מכוס של ברכה בכוס כל אחד עד שישתה המברך, ומכאן משמע שאין צריך לשפוך מכוס של ברכה לשאר כוסות היכא שיש לפני האורחים כוסות שאינן פגומים אבל היכא דפגומי צריך לשפוך מכוס של ברכה שישתו כולם מכוס שאינו פגום אע"פ שאין השתיה מעכבת הואיל ושתה המברך, מיהו גם המוציא יש לספק אם צריך כל אחד לטעום מככר שבצע בו המוציא כדאמרינן טול כרוך טול כרוך וכו' [כן הוא גרסת הערוך] ואמרינן נמי בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה וכו'. ובירושלמי משמע שאין צריך לכל אחד לטעום מן הככר של המוציא דקאמר מאי דקאמר רב כשהיו כולן זקוקין לככר אחד, משמע הא לא היו כולן זקוקין לככר אחד יאכל כל אחד משלו, מיהו יש לדחות דגבי המוציא הוי לעולם כך הדין מ"ר. ור"ש ז"ל היה מפרש הירושלמי דר' יהושע דאמר שותין קאי אדרב דאמר כשהיו זקוקים לככר אחד, וה"פ אע"פ שזקוקין לככר אחד הואיל וכל אחד כוסו בידו או פת בידו אין צריך שיתן לו המוציא וגם רב לא קאמר אלא היכא דאין פתו בידו

אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע. וה"ה כל מברך פושט ידו תחלה בקערה

כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה. לפי שאז אינה נשמעת יפה קריאת התיבה. מסקנא דמלתא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונין

ולא אמן יתומה. מפרש בירושלמי בסוף פרק אלו דברים איזו היא אמן יתומה אמר רבי אבא [רב הונא] דין דיתיב גמר ברכה והוא לא ידע למה הוא עונה, וא"ת בפ' החליל גבי דיופלסטין של אלכסנדריא של מצרים החזן היה עומד על הבימה ומניף בסודרין בשעת גמר ברכה כדי שיענו אמן אף ע"פ שלא היו שומעין קול שליח צבור, י"ל דהכא אינו יודע על איזו ברכה הוא עונה אמן, אבל התם היו יודעים סדר הברכות ועל איזו ברכה עונין אמן. רשב"ם

כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו. ובלבד שלא יאריך יותר מדאי כדאמרינן לעיל

א"ל שמואל אי מייתי לי ארדילייא וכו'. משמע דקיי"ל כשמואל דרב לא פליג עליה וא"כ שני בני אדם שאוכלין ומביאין לפניהם מיני פירות כיון שדעתן לאכול מצטרף עמהם השלישי אבל אי אמרו הב לן ונברך והסיחו דעתם מלאכול אז אין השלישי מצטרף, ושמעון בן שטח שנצטרף עם ינאי וחביריו לקמן בפרקין, אע"פ שאמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן שמא באמצע הסעודה אמרו כך קודם שהסיחו דעתם מלאכול כמו דאמרינן לקמן בעז"ה

והלכתא גדול מברך. מיהו אם הגדול נותן רשות לקטן שפיר דמי כדאשכחן לעיל גבי רבי דאמר לרב קום משי ידיך

דמאי הא לא חזי ליה הכא לא פריך ליה שפיר דהא אפילו לא חזי ליה הואיל וחזי לעניים שפיר דמי כדאשכחן מידי דהוה אתרומה טהורה שמטלטלין אותה הואיל והיא ראויה לכהן אע"פ שאינה ראויה לזרים וכן בעירובין נמי דפריך הא לא חזי ליה גבי מערבין בדמאי אין זו עיקר קושיא, דשפיר מערבין בדמאי כיון דחזי לעניים כדתנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה אע"ג דלא חזי ליה אלא משום דהאי שינוייא דמפקר ליה לנכסי' איצטריך ליה לסומכוס ובפסחי' ובסוכה קשה הכי אע"פ שאינן קושי שם. מ"ר: בירושלמי יש מחלוקת יש מעמידה באכסניא של כותים ויש שמעמידה בשל ישראל ואפילו הם חברים

ואמר רב הונא ב"ש אומרים אין מאכילים. וא"ת ומאי קמ"ל ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. י"ל דקמ"ל אי משכחת תנא דאמר אין מאכילין הא מני ב"ש היא וכה"ג קאמר תלמודא נמי בשלהי יבמות. מ"ר

[ע"ב] והא קמ"ל דחומש אינו מעכב. וא"ת והא איבעיא לן בפ' הזהב חומש מעכב או לא אמאי לא פשטינן ליה דלא מעכב מהך משנה. י"ל דהך מלתא דפשיטא היא ומשום אחריני נקטיה ולעולם אימא לך דחומש מעכב

ואמאי לא יהא אלא עם הארץ ותניא אין מזמנין על עם הארץ בעשרה [כך היתה גרסת רבינו] פירוש בעשרה כלומר אפילו בעשרה דבטיל