תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות עד

וכן ברכות שאומר קודם פסוקי דזמרה לפי שנתקנה כל אחת לבדה כדאמרינן פ' בתרא כי מתער משנתיה כו' כי שמע קול תרנגולא וכו', ועוד שהן קצרות כמו שפירש ר"ת, אבל בירושלמי לא משמע שמחמת קוצר שלהן פותחין בהן בברוך, דקאמר התם בפ"ב דמכילתא כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה הסמוכה לחברתה כגון ק"ש ותפלה אין פותחין בהן בברוך מתיב ר' ירמיה הרי גאולה שניא היא דמר רבי יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא, והרי סופה, שתים הן אחת לשבא ואחת לשעבר, התיבון הרי הבדלה שניא היא דמר רבי בא בר זבדא רבי היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס, ר' חייא רבה היה מכנסן, התיבון הרי נברך שניא היא שאם היו יושבים שנים ואוכלין אינו אומר נברך, הרי הזן את הכל קשיא הרי הטוב והמטיב שניא היא דאמר רב הונא משנתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבע הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה, והא קידוש שניא היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאינו אומר בורא פרי הגפן, והא סופה א"ר מנא מטבע ברכות כך היא, הרי משמע דלא כפירוש ר"ת, ומיהו אומר רבי שברכת יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתתן חלקנו בתורתך וכו' שמסיימת ברוך אתה ה' הגומל חסדים טובים לעמו ישראל ואינה פותחת בברוך, אע"פ שאותה שלפניה קצרה אומר רבי שהיא סיום ברכת המעביר שינה מעיני וכולה ברכה אחת, ואע"פ שיש הפסק במחזורים ברכה אחת היא, ומ"מ הויא שפיר מעין פתיחה סמוך לחתימה שה"ק גומל חסדים טובים לאדם שמחדש כחו ומשיב אליו רוחו ומחזיר לו נשמתו, ומיהו הוה מצי למימר שאינה אלא לשבח בעלמא כמו שפירש באלהי נשמה ובתפלת הדרך, וא"ת וברכת הערב נא ה' אלהינו שהיא ברכת התורה למה אינו פותח בה בברוך הואיל ואותה שלפני' קצרה היא ואינה מסיימת בברוך, י"ל שהיא סיום ברכת אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה וברכה אחת היא וארוכה היא שפותח בה בברוך ומסיים בה בברוך, וברכה אחרונה שבק"ש פירש רשב"ם בערבי פסחים לפי שצריך לפתוח בה אמת כדכתיב וה' אלהים אמת כדאמר בפ"ב, ולאו דוקא נקט ברכה אחרונה שבק"ש דה"ה כל ברכה שהיא אחרי פסוקים כגון ישתבח שהיא אחר פסוקי דזמרה וכן יהללוך שהיא אחר ההלל שאין פותח בה בברוך וטעמא משום דקאי אברכה שלפני הפסוקים ואינה דומה להתחלה. מיהו ברכו' שאחרי קריאת התורה והפטרה ומגילה פותח בהן בברוך שהרי הן אחר קריאת הספר דומה שהוא התחלת מעשה ויש לפתוח בהן בברוך

[ע"ב] והטוב והמטיב פותח בה בברוך ואינו חותם בה בברוך. תימא דבשלמא פותח בה בברוך ניחא אע"פ שהיא סמוכה לחברתה משום דהטוב והמטיב דרבנן, אלא למה אין חותמין בה בברוך והלא ארוכה היא, י"ל שכל עיקר לא תקנו אלא הטוב והמטיב ואע"ג דאמר רב פפא לקמן בפרקין שיש שם שני מלכיות לבד מדידיה, ואמר במדרש שיש שם ג' מלכיות, מ"מ אינו מזכיר אלא שמותיו של הקב"ה האל אבינו מלכנו אדירנו בוראנו, ולא דמיא לברכת מגלה שאומר הרב את ריבנו שמסדר שבחו של הקב"ה. ובתוספתא דברכו' תניא אלו ברכות שמקצרין בהן ואין חותמין בהן בברוך ברכת הפירות וברכת המצות וברכת הזימון וברכה אחרונה של ברכת הזימון רבי יוסי הגלילי חותם בברכה אחרונה של ברכת המזון ומאריך בה

מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע ביה מלתא וכו' וכותיה קיי"ל והכי מברכין בא"י אמ"ה האל הטוב והמטיב אל דיין אמת ושופט צדק לוקח במשפט ושליט במעשיו [ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו משפט שהכל שלו] ואנחנו [עמו] ועבדיו ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו וגודר פרצות בישראל הוא יגדור את הפרצה הזאת מעלינו ומעל האבל שבתוכנו לחיים ולשלום הרחמן הוא ימלוך עלינו וכו'. ופירש ר"ש [צ"ל רבי] דבה"ג יש שאין לומר לוקח במשפט דקיי"ל שבת בפ' במה יוצאה דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון. מיהו בזה אין למוחקו וכן עמא דבר

להיכן הוא חוזר. לעיל פרשינא ליה גבי עד היכן א ברכת הזימון

בזמן שהן שתי מטות גדול מיסב בראש ושני לו למעלה הימנו. נראה דהיינו כלפי ראשו שמסב על המטה דרך [שמאל] ולמטה מקרי דרך מרגלותיו [דהיינו מימינו] ולא מתריץ ויתיב כי בעי לאשתעויי וגם דרך כבוד הוא שמסב כלפי ימינו של גדול ובזה מדקדק רב ששת דלית ליה לגדול לתרוצי נפשיה למיתב [זקוף] א כשמדבר עם השני

אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים וכו'. וא"ת והא אמרינן בשבת פ' במה בהמה יוצאה לוי ורב הונא בר חייא הוו קא אזלי באורחא קדמיה חמריה דרב הונא לחמריה דלוי חלש דעתיה דלוי בעי רב הונא לאפוקי מדעתא דלוי וכו' אלמא שמכבדין [בדרכים] ואמרי' נמי ביומא פ' אמר להן הממונה [דף ל"ז ע"א] וכן מצינו בג' מלאכים שבאו אצל אברהם אבינו מיכאל באמצע וגבריאל מימינו ורפאל בשמאלו, ואומר רבי כשאירע שיצאו לדרך אחת מן הבית אז ודאי יש לכבד אפי' בדרכים הואיל ולמקום אחד הולכין אבל אם כל אחד הולך לדרכו ופגע זה בזה ואירע להם דרך למקום אחד אז אין מכבדין, ויש מפרשים דהכא מיירי בדרכים של סכנה דומיא דגשרים, ולא משמע כן מדאמר הכי א"ר יוחנן אין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה משמע הא בדרכים לא אפילו שלא במקום סכנה: