תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות עא

אין רשאין לחלק משמע שאם נחלק אחד מהן בטל הזמון מדקתני אין רשאין ליחלק [ולא קתני אין רשאי ליחלק] משמע דאפי' נשארו שנים מהן בטל הזימון מכולם ועל ידי אחד מהן שיחלק בטל הזימון מכולם אלמא אם ירצו לזמן השנים אין מזמנין ומשני שאני התם דאיקבעו חובה מעיקרא דאדעתא דתלתא נחתו

השמש שעומד על שנים אוכל עמהם אעפ"י שלא נתנו לו רשות מכאן משמע שמצוה לחזר אחר הזימון בכל מה שאכלו משום ברכת זימון וברוב עם הדרת מלך. והכי נמי משמע בחולין פ' כל הבשר דאמר רבה בר בר חנה הוה קאימנא קמיה דרב אמי ורב אסי ואייתי קמייהו כלכלה דפרי ולא יהבון לי וקאמר ש"מ אין מזמנין על הפירות פי' שאם היו מזמנין היו נותנין לו פירות משום ברכת זימון בג'

[ע"ב] והא מאה נשים כתרי גברי דמיין. לענין קיבוץ תפלה דחבר עיר ולענין קריאת מגילה וקריאת ס"ת וכל דבר שבעשרה אפילו הכי לגבי זימון חשבינן להו כג', וה"ה לגבי שנים אבל לא מצי למימר כחד דמיין שאינן יכולין לזמן דהא קתני נשים מזמנות לעצמן

נשים ועבדים אמאי לא. משום פריצותא [ואית דגרסי] והא איכא דעות ומשני משום פריצותא. ויש ליישבה בדוחק וגרסא ראשונה עיקר. אך לכאורה משמע מדקתני נשים מזמנות לעצמן משמע שחייבות בזימון והאידנא לא נהגו כן. וה"ר אברהם בן ה"ר יוסף הנהיג נשים שבביתו לזימון כשהן שלש ואי הוה מפרשינן נשים מזמנות לעצמן היינו (משמע) דאם רצו לזמן מזמנין, וכן משמע קצת הלשון מדקתני נשים מזמנין לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין משמע דנשים מזמנות לעצמן דקאמר היינו אם רצו לזמן וגם מדמייתי מינה תלמודא דמאה נשים כתרי גברי (היינו) משמע דאם רצו לזמן מזמנין אבל חובה ליכא ואע"ג דאמר בריש ערכין הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים וקאמר הכל לאתויי נשים לא לענין חובה קאמר אלא שאם רצו לזמן מזמנות תדע דהא הגמ' מדמה נשים לשנים ואי בנשים חובה דמרבינן הא אפי' בשנים לא הוי אלא ש"מ דלא מרבי התם אלא לענין רשות

שנים שאכלו מצוה ליחלק. פירש"י בין בברכת המזון בין בברכת המוציא, מיהו עמא לא נהגו כן וגם רבינו שלמה לא שמענו שהיה נוהג כן. ואומר רבי כי בסוף הסעודה שנחלקו זה מזה מברך כל אחד לעצמו אבל בתחלת סעודה שהן יושבין יחד ודעתן לצרף האחד יוצא בברכת חבירו בהמוציא וכן אפי' בפירות וירקות כמו שמצינו בעובדא דבר קפרא אי הוה שייך עכשיו במקומותינו דין הסבה לקבוע כמו שהיו רגילין יברך האחד בשביל כולהו אבל אין אנו רגילין בכך כדפרישית לעיל באידך פרקא. וה"ר יוסף פירש בשם רבינו שמואל ברכת המזון דאורייתא אבל ברכת המוציא דרבנן ולא אחמור בה רבנן ויוצא בברכת חבירו ונשים יוצאות בזימון שלנו אע"ג דלא ידעי מאי קאמרי מידי דהוה סופר מברך ובור יוצא מיהו אין מזה ראיה דדילמא מיירי הכא שאותו הבור אינו יודע לברך אבל יודע הוא בלשון הקודש וידע מאי דקאמר אבל רבינו שלמה הביא ראיה מדתנן במגילה לועז ששמע אשורית יצא ואעפ"י שאינו מבין בלשון הקדש כלל, מיהו י"ל דפרסומי ניסא שאני כדקאמר רבינא התם האחשתרנים בני הרמכים לא ידעינן מאי ניהו אלא פרסומי ניסא שאני וכו'

ה"מ היכא דאיכא גדול. דילפינן מקראי דמשה ודוד כי שם ה' אקרא וגדלו לה' אתי והם היו גדולי הדור

אין זימון למפרע. והלכתא שלשה שאכלו יחד ושכח ובירך כל אחד לעצמו בטל הזימון אבל אם שכח אחד מהן ובירך לעצמו ושנים האחרים לא בירכו השנים יזמנו על השלישי שבירך כבר ואיהו אינו יכול עוד לזמן דאמר רבה תוספאה לקמן בפרקין הני תלתא דקבעי סעודתייהו בהדי הדדי וקדם אחד ובירך לדעתיה אינהו נפיקי בזימון דיליה וכו'

בא ומצאן כשהן מברכין וכו' ואסיקנא אשכחינהו דאמרי נברך אמר איהו ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד ואי אשכחינהו דאמרי ברוך ולא שמע נברך אמר איהו בתרייהו אמן ואי הוו עשרה ואשכחינהו דאמרי נברך אלהינו אמר איהו בתרייהו ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד כך פירש בה"ג

הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות. פר"ח דבונה ירושלים לאו דוקא דאי משום דהוי כמין הכירא דפועלים הא לרב אשי דעני ליה בלחישה מאי איכא למימר אלא ודאי כל סיום ברכות כגון ישתבח דהוי סיום ברכה דסוף פסוקי זמרה וכן יהללוך דהלל וסוף ברכות דשמונה עשרה וכיוצא בה מפרש הטעם בה"ג דהאי מאן דשרי המוציא ומברך על הפירות או על המצות ועונה אמן אחר עצמו הרי זה דרך בורות ואם אמת דה"ה שאר ברכות הא דנקט בונה ירושלים לרבותא נקטיה דאע"ג דאינו סיום כל הברכות אלא סיום ברכה דאורייתא דהא איכא הטוב והמטיב דאפי' הכי עונה אמן ועוד דהכא בברכת המוציא מיירי וגם רש"י פירש כך דסוף כל ברכותיה של ק"ש שחרית וערבית. וכן פירשו כל הגאונים וכן משמע בירושלמי דקתני הפורס על שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחד מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אמן אחר עצמו ואם ענה הרי זה בור ואית תנא תני הרי זה חכם מאן דאמר הרי זה בור בעונה בסוף כל ברכה וברכה ומ"ד הרי זה חכם בעונה בסוף ברכותיו ופוק חזי מה עמא דבר שלא נהגו המברכין לענות אמן בסוף ברכותיה' אלא בבונה ירושלים שבברכ' המזון שמפר' בתלמוד: