תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות נט

מברך לעצמו. ונראה הטעם שאין אנו מסלקין עצמינו כל כך. מן הפת אחר קינוח סעודה קודם ברכת המזון והוי כאין בית הבליעה פנוי דאמר לקמן שכל אחד מברך לעצמו גבי יין שבאמצע סעודה

מאן דמברך סבר אידי ואידי שהכל ומלגלג סבר שלקות בורא פה"א הילכך פרי עדיף. דיש לו לברך על החשוב אעפ"י שאינו חביב כל כך והילכך אם יש לפניו שני מינין ב"פ האדמה ושהכל יש לו לברך תחלה ב"פ האדמה ואעפ"י שחביב עליו יותר אותו שיש לברך עליו שהכל דלעולם חשוב עדיף

מיא דסלקא כסלקא ומברכין עליו בורא פה"א, אע"פ שאין בו כי אם המרק וטעם הירקות מברכין עליהן כמו שמברך על הירקות עצמו ואע"ג דמי פירות אמרינן לעיל דזיעה בעלמא

פת הצנומה בקערה מברכין עליו המוציא. וא"ת ומאי קאמר דאי ליכא קמיה אלא פת צנומה פשיטא שיברך עליו המוציא הואיל ואיכא תוריתא דנהמא עלייהו כדאמרינן לעיל גבי חביצא שאע"פ שהן פירורין שאין בהן כזית מברך עליהן המוציא כיון דאיכא תוריתא עלייהו, ואפי' בפירורין קטנים הבאין מלחם גדול מודה רב יוסף ואי בדאיכא פת שלימה פשיטא שלא יברכו על הפתיתין הקטנים ואי איכא פתיתין גדולים פשיטא שיברכו על הפתיתין ולא על הצנומה דבהא ליכא שום פלוגתא לקמן. ואומר רבי דמיירי במביא ככר שלם או פתיתין גדולים וצינם בהן צנומות דקות בקערה ומתחלה דעתו לצנום כדי לברך ולאכול וקאמר דמברכין עליה המוציא אע"ג דבעינן שיבצע בשעת ברכה הואיל ואיפשר בכך שיהא פת גדולה לפניו מ"מ הואיל ומתחילה צנמה לאכילה עכשיו יכול לברך על הפירורין (אח"כ) שיכולין לברך אחר הבציעה כמו קודם בציעה כיון שסוף סוף נעשית לצורך ברכה ובלא צנימת פירורין דקין היה יכול להשמיענו שיכול לבצוע ולברך אח"כ על הפירורין שבידו שבוצע אלא רבותא קמ"ל שאעפ"י שצנומה בפירורין דקין מקודם ברכה ואי איפשר לעשות בה בציעה בשעת ברכה אפי' הכי שפיר דמי, ופליגא דר' חייא וכו' מ"ר

צריך שתכלה ברכה עם הפת. כלומר שיכוון לגמור הברכה בשעת בציעת הפת: רבא אמר מברך ואח"כ בוצע. שלא יפריד הפרוסה מן הפת עד אחר ברכה, ויש בני אדם שאין רגילין לחתוך הלחם כלל עד אחר הברכה ולא יישר בעיני רבי שחושבו יותר הפסקה שישהא לחתוך מן הלחם וישהא בין ברכה לאכילה אלא חותכין אותו ואין מפרידין הפרוסה מן הלחם עד אחר ברכה, ירושלמי ר' זריקא אמר ר' זעירא בעי הדין דנסיב תורמיסא ובריך עליה ונפיל מיניה מהו מברכין עליה תנינות מה בינו לבין אמת המים, אמרין תמן לכך כיון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה, תני ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס א"ר חייא בר אבא הדא אמרת הדין דנסיב פיגלא ומברך עליה והוא לא אתי לידיה צריך מברכא עליה זמן תנינות, א"ר תנחום בר' יודן צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שלא להזכיר שם שמים לבטלה, ונראה פירושו שרוצה לומר שרוצה להוכיח מדתני ר' חייא שאין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס שאם יפרוס קודם ברכה שמא תפול הפרוסה ויחזור ויברך ולא יאכל פרוסה אחרת שיבצע בלא ברכה אלא יצטרך לחזור ולברך ויש כאן ברכה לבטלה, אבל אם לא היה צריך לחזור ולברך יכול לפרוס קודם הברכה ואם תפול הפרוסה מידו ויפרוס פרוסה אחרת יפטר מברכה ראשונה ומסיק התם בירושלמי עד כמה יפרוס ר' חנינא ור' מנא חד אמר עד כזית וחרנא אמר עד פחות מכזית מאן דמר כזית כיי דתנינן וכולן פותתן כזית מאן דמר עד פחות מכזית כדתני ר' ישמעאל אפי' מחזירה לסלתה, ומשמע שחולקין דלמר הוי תוריתא דנהמא בכזית ולמר אפי' בפחות מכזית כדתני ר' ישמעאל וכפלוגתא דאביי ורב יוסף ואמוראי דלעיל

[ע"ב] הכי גריס רש"י ז"ל הביאו לפניו פתיתין ושלמין א"ר הונא מברך על הפתיתין. ופירש"י כלומר אם רצה מברך על הפתיתין או אם הפתיתין גדולים מן השלמין צריך לברך עליהן ור' יוחנן אמר שלימה מן המובחר, והקשה ר"ת ז"ל כיון דהיכא שהפתיתין גדולים מצריך רב הונא לברך עליהן ור' יוחנן מצריך לברך על השלמים, א"כ חלוקה סברתם יותר מדאי ודמיא לההוא דשבת פ' אלו קשרים השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי חייב חטאת מיבעיא, ועוד מאי שנא דנקט הכא פתיתין ולקמן נקט פרוסה של חטין, ועוד דהכא אמר ר' יוחנן שלימה מן המובחר ולקמן מברך על הפרוסה, על כן פי' רבינו תם בתשובתו דגרסינן בספרים שלנו הביאו לפניו פתיתין גדולים ושלמים קטנים וכולם של חטים אמר רב הונא מברך על הפתיתין אם ירצה וה"ה על השלמים קטנים דכי הדדי נינהו ור' יוחנן אמר שלימה מן המובחר אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים מברך על הפרוסה של חטים ואפי' היא קטנה והכי משמע לשון פרוסה חצי, כמו אחד שלא יטול פרוסה וכמו מנה לאביך בידי והאכלתיהו פרס ולהכי נקט לעיל פתיתין והכא פרוסה ולכתחלה צריך לברך על הפרוסה של חטים דכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה, אבל לעיל שהכל של חטין אינו אלא למצוה וההיא דירא שמים יוצא ידי שתיהן אפרוסה של חטין ושלימה של שעורים קאי. ופירש ר"ת שהלכה כר' יוחנן כלפי רב הונא מדרב הונא ליתא לגבי רב שתלמידו של רב היה כל שכן דליתא לגבי ר' יוחנן דרב לגבי דר' יוחנן ליתא, והכי אמרינן במי שהוציאוהו