תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות נח

מוציא, ומ"מ אין לנו לומר הבורא פרי הגפן כיון שאין אנו אומרים המוציא אלא שלא לערב ראשי אותיות ודכ"ע מוציא דאפיק משמע

[ע"ב] ע"כ לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא. פי' דהוי כמו מצה עשירה אבל לחם מיקרי שפיר ובמילתיה קאי, ולא כפירוש ה"ג שפירשו דכי בשליה לפת בכלי ראשון לא מברכין עליו המוציא ומביאין ראיה מר' יוסי דקאמר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אעפ"י שלא נימוח, וליתא דהא לחם מיקרי שפיר אלא הוי טעמא דלאו טעמא דמצה איכא והוי מצה עשירה כדמסקינן הכא, ואמרינן נמי לעיל גבי הכוסס את החטה טחנה אפאה ובישלה כיון שהפרוסות קיימות מברך המוציא אין הפרוסות קיימות וכו'

וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא וכו'. ופשיטא ליה דפליגי אהדדי, וטעמא דשלקות במלתייהו קיימי הילכך שלקות כעין קרא סילקא וכיוצא בהן שהן טובים יותר מבושלים מחיים מברכין שהכל וכשהן מבושלין אישתני לעילויא ומברכין עלי' בפ"הא, ותומי וכרתי וכיוצא בהן כשהן חיין בפ"הא וכשהן מבושלין שהכל דאישתני לגריעותא ואפי' אם אדם אוכלן ברצון יותר מבושלים בטלה דעתו אצל כל אדם דאזלינן אחר דעת רוב בני אדם ואעפ"י שאנו רגילין לאוכלן מבושלים זהו לפי שהשומן והבשמים ממתיק טעמא מ"מ הם טובים יותר חיים, וכן כל מיני קטניות ולפתות שטובים חיים יותר ממבושלים בורא פרי האדמה ומטעם זה מברכין על היין המבושל בורא פה"ג לפי שהוא טוב מבושל, וכן נראה לפי הענין שאותן חבושין וערמונים שאינן ראויין לאוכלן חיין כי אם מבושלים, כשהן חיין מברך עליהן שהכל ומבושלין בורא פרי העץ וכן אגוז מטוגן בדבש בורא פרי העץ, וכן כתוב במחזור ויטרי שנסדר לפני רבינו שלמה ולא כמו שכתוב בספרים אחרים שהדבש הוא עיקר אלא ודאי אגוז הוא עיקר ומסקנא דמילתא היכא שמבושל ובמלתייהו קיימי בורא פרי האדמה, וכן פסק ר"ח ובה"ג

מהדר תלמודי' כל תלתין יומין. יש מפרשים שכל מה שלמד בשלשים יום היה חוזר ביום שלשים דכל תלמודו ממש לא משמע דקאמר

אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין. כבוש הוא מימים רבים ובטל טעם מרור יותר משלוק ושלוק הוא יותר ממבושל כדאמרינן סוף פ' בהמה המקשה עור חמור ששלקו מטמא טומאת אוכלין משמע דוקא שלקו אבל מבושל לא מדלא נקט מבושל ומבושל הוי כהלכתה דלא זו אף זו קתני, והא דמיבעיא לן בנזיר גבי איל נזיר ששלקו מהו משום דמשמע ליה זרוע בשילה כהלכתה אבל שלוקה לא

כיון דשקלת ליה לגרעיניה בציר ליה לשיעוריה. מספקא ליה לרבי על ברכת בורא נפשות אם יברכנה על פחות מכשיעור לבסוף דבשלמא לפניה צריך לברך אפי' על פחות מכשיעור דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה אבל לאחריו א"צ [או דוקא] ברכה אחת מעין ג' אבל בורא נפשות אפי' בפחות מכזית והא דפריך הכא והיכי בריך ר' יוחנן על זית מליח כיון דשקילא ליה לגרעינתיה בציר ליה שיעוריה, לאו אברכת בורא נפשות קאי אלא על ר' חייא בר אבא קאי דאמר במילתיה קאי ויש לברך עוד אחריו ברכה אחת מעין שלש ומר' צדוק דפ' הישן ואף איתא בחולין פ' כל הבשר, ובפ"ק דסוטה דנטל פחות מכביצה ואכל ולא בירך אחריו אין ראיה דדילמא ברכות המזון לא בירך אבל בורא נפשות בירך, מיהו מסתברא שלא יברך בורא נפשות היכי דלא נתקנה ברכת אחת מעין שלש

כיון דשקילא לגרעינתיה בציר ליה שיעורא ובירושלמי אמר על מלתיה דר' יוחנן ולא אית ליה לר' יוחנן שגרעינתו ממעטתו ומאי עבד ליה ר"י משום בריה מילתיה דר' יוחנן אמרה שכן אפי' אכל פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רמון שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה, אבל תלמוד שלנו אינו סובר כן שמעמידה בזית גדול ואין ירושלמי עיקר במקום תלמוד שלנו, ותימא הוא על פירוש רבינו תם ז"ל שאין תלמוד שלנו חולק עליו, ושמא רוצה לומר כיון שהוסר הגרעין ונמלח אינו כהלכתו אבל אם אכל דבר שלם אפי' פרידה אחת של ענבה או של רמון יברך עליו תחלה וסוף, ותלמוד ירושלמי היה סובר שהזית היה שלם ולכך הוצרך לפרשו באותו ענין אבל בסברא זו אין חולקין יחד

בצר ליה שיעורא. פירש ה"ר יצחק דדוקא כשהוא מלוח, דדרך הוא להסיר הגרעין אבל אם אכלו שלם עם הגרעין נהנה גופו מגוף הזית שלם והוי גרעין כאוכל

[דף ל"ט ע"א] ודורמסקין מה שהקשה רבינו שלמה על פירוש רבותינו פרונ"ש דא"כ בורא פרי העץ היה לו לברך, תירץ ה"ר יוסף כשנשלקו אשתני לגריעותא ולכך יברך עליהם שהכל וכרוב חשוב שברכתו בורא פרי האדמה וכן פירש ה"ר שמעיה ולא נהירא

נתן בר קפרא רשות לברך לאחד מהן. וא"ת ולמה אין דין זה מצוי בינינו כשאנו אוכלין פירות כל אחד מברך לעצמו, ואומר רבי דבימיהן היו רגילין למיסב ולקבוע לשתות ולאכול פירות ומיני מזון אבל אנו אין אנו רגילין בכך להסב ולכך כל אחד מברך לעצמו ורבינו שלמה פירש שהדברים הללו לא היו באין ללפת את הפת אלא שלא מחמת הסעודה הן באין ואמרינן לקמן דטעונה ברכה לפניו ואין הפת פוטרתו, מיהו גם בענין זה לא הורגלנו שיברך אחד לכולן אלא כל אחד