תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות נג

ר' ירמיה בעי האי דאכל סולת מהו מברך בסופה, א"ר יוסי והכן לא אכיל ר' ירמיה סולת מן יומוי, וטעמא שאין לו לברך אחריו ברכה שלא נתקנה אבל לפניו שאין כאן אלא משום שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ותנן על הכל שאמר שהכל נהיה בדברו יצא, הא ודאי אם מסתפק אדם על שום דבר מה יברך כגון על אלו מיני בשמים המצויין בינינו יכול לברך ויפטור עצמו לכתחלה בשהכל נהיה בדברו שהרי על הכל נתקנה מ"ר: **(הגה"ה א"ה עיין תוס' ד"ה ועל ההדס שבכל מקום בפרקין דף מ"ג ע"א מ"ש בשם ה"ר משה מקוצי

)** ורב נחמן אמר שהכל נהי' בדברו. פסק ר"ח וה"ג דהלכה כרב נחמן

על המלח ועל הזמית. ברייתא היא לקמן בפרקין ופירש ר"ח זמית מרק, שכן בלשון יון קורין למרק זומין

ואע"ג דקלסיה שמואל לרב יהודה הלכתא כותיה דשמואל דאמר שהכל. מסקנא דמילתא כל מילתא דלא נטעי אינשי אדעתא למיכל כשהן רכין כגון קורא דדיקלא ולולבי גפנים אותן שקדים שנושרין רכין ואוכלין קליפתן החיצונה ולא נטעי להו אדעתא למיכליה כשהוא רך כי אם בשביל לאכול גרעינין שלהן מברכין עלייהו שהכל אבל צנון וכיוצא בו דנטעי אינשי אדעתא למיכליה כשהוא רך אע"פ שסופו להקשות מברכין עלי' בורא פרי האדמה, ואותם שקדים המרים פסק בה"ג קטנים בורא פרי העץ גדולים ולא כלום, ומיהו בפ"ק דחולין תנן ומייתי לה בפר' בכל מערבין גבי מעשר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים מתוקים גדולים חייבים קטנים פטורים ור' שמעון בר' יוסי אומר זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב, והורה ר' חנינא בצפורי כמאן דאמר זה וזה לפטור

רבי אלעזר אומר צלף מתעשר תמרות אביונות וקפריסין. אבל עלין לא, ואע"ג דחשיבי לענין ברכה משום דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, אבל לענין מעשר לא חשיבי אפי' כירק

קמ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וא"ת הנהו אמוראי דפרק תולין דהוו זרעי כשותא בכרמא דסברי לה כרבנן דר' טרפון דאינם כלאים בכרם ולמה לי אפי' סברי כר' טרפון כיון שלא היו זורעים כשותא וחטה וחרצן כר' יאשיה היה לו להיות מותר אפי' לא יסברו כמותן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל והם היו בבבל. ועוד דקאמר בסוף פ"ק דקידושין רב נחמן ורב ענן הוו קאזלי באורחא חזינהו להנהו דהוו זרעי חטין ושערי בי גופני א"ל רב ענן ניתי מר ונשמתינהו א"ל לא צהריתו מי לא קיי"ל כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, ואמאי קאמר לו מי לא קיי"ל כר' יאשיה אפי' קיי"ל כרבנן בארץ הלכה כמותו, בחוצה לארץ. ואומר רבי דלא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אלא גבי מין אילן דוקא כגון הכא גבי צלף שכל המיקל בארץ ואינו חושבו ערלה הלכה כמותו בח"ל, וכן גבי כשותא בכרמא שאינו חושבו מין ירק, אבל גבי זריעה אין לפסוק בחוצה לארץ אי הלכה כרבנן בארץ ולכך לא היו פוסקין כל הני אמוראי דפ' תולין כרבי יאשיה בחוצה לארץ כיון שלא היו סוברים בארץ כמותו. מורי רבי

הוה אמינא ה"מ גבי מעשר צלף דבארץ גופה דרבנן וכו'. הכא משמע דאפי' מעשר צלף דבארץ גופיה מדרבנן נוהג בח"ל ואשכחן נמי בכמה דוכתי תרומה ומעשר נוהגין בח"ל כדאמר בפ"ק דביצה ובבכורות פ' עד כמה, תרומת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכן רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו, וכן פ' בנות כותים בתחלתו מעשה והטבילוה קודם לאמה. והקשה ר"ת מדאמרינן פ"ק דחולין גבי רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולו על ידו ותמן תנינן במסכת ע"ז (ד' נ"ח ע"ב) פרק רבו ישמעאל רבי שמעון בן לקיש איקלע לבצרה חזינהו דאכלי פירי דלא מעשרן ואסר להו, אתא לקמיה דר' יוחנן וכו' עד בצר לאו היינו בצרה. ותירץ ר"ת דהתם בפ"ק דחולין איירי בדמאי כדתנן במס' דמאי פ"ה מכזיב ולהלן פטור מדמאי, וניחא נמי בהכי מאי דקאמרינן בפ"ג דחולין ודילמא ר"מ נתן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר הוה ולא משני ליה בשלא, בירך על ההפרשה משום דדמאי לא בעי ברכה כדאמר בפ' במה מדליקין. וא"ת והא אנן תנן פ"ב דדמאי אלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום הדבילה והתמרה והחרובין והאורז שבח"ל, ואמאי אמר לו ר' יוחנן לריש לקיש זיל הדר התיר מה שאסר. וי"ל שהיה יודע שאסר להם כל הפירות. אי נמי יש לומר דהכי אמרי' אם יש מקום בארץ ישראל שפירות אלו מועטין כגון בח"ל מתעשרין דמאי אבל אם יש מקום שהן מרובין לא יתעשרו דמאי ואפי' לא מני להו עם קלים שבדמאי לפי שהיו בכל המקומות שוין בכך כארץ ישראל. והקשה הר' רבי אלחנן על פירוש ר"ת מירושלמי דדמאי מאכילין את העניים דמאי ארשב"ג שלח לי ר' יוסי ברבי אתרוג ואמר לי זה בא לידי מקיסרין ולמדתי ממנו ג' דברים שהוא ודאי שהוא טמא ושלא בא לידו אחר, שהוא ודאי שפירות קיסרין ודאי, פירוש שהיה יודע שלא נתעשרו, שהוא טמא שמרביציי עליו מים ואע"ג דתניא בשלהי תוספתא דטהרות ואתרוגי קיסרין בחזקת טהרה משמע שלא היו מוכשריי מ"מ זהו בשאר ימות השנה אבל בחג מרביצין עליו מים שיהא הדר כדאמרי' בסוכה. וא"ת א"כ מאי האי