תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות נב

מוכחא מילתא דלרפואה הוא, ואח"כ פירש"י ד"ה תחלה לכתחלה לא יתן את השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו והא לשון הברייתא משמע שלא התיר אלא ע"י נתינה באניגרון דאז לא מוכחא מילתא דהוי לרפואה, ועוד דבר ידוע הוא דשמן אי שתי ליה אזוקי מזיק ליה והיאך היה מותר בשבת לשתותו לרפואה, על כן נראה לפרש לא יערענו בשמן שכל שתיה שאינה אלא לרפואה קרי ערעור ואפי' בולעו אסור דמוכח' מילת' דלרפואה קא מכוין ושתיה שאינה ראויה קרי ערעור כמו שלאכילה שאינה כהלכתה קרי כוסס. מ"ר. וכן פירש ה"ר יוסף. ואם נפשך ליישב פירוש רבינו שלמה ע"כ לא יערענו בשמן תחלה כלומר לא יערענו בשום ענין להשהותו בפיו אפי' ע"י אניגרון דכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה הוא אבל נותן הוא שמן לתוך אניגרון ובולע, ורבינו שמואל פירש דובולע הוי כמו או בולע והאי נותן אערעור קאי דנותן ומערער ע"י ערוב אניגרון או בולע השמן ממש, ולא נהירא דבליעת שמן ממש אינה ראויה דאוזיקי מזיק ליה ומוכחא מילתא דלרפואה הוי כדפרישנא

פשיטא מהו דתימא כו'. תימא מאי פשיטא דקאמר והא לא אתו ר' יוחנן ושמואל למימר אלא דאין מברכין עליו בפני עצמה ואע"ג דאשתני לעילויא דלא הוי כמו יין ולא מטעמא דקאמר דס"ד דלא ליבריך עלה כלל, דא"כ היה לו לומר שמן זית [מברכין עליו] (ומברכין עליו בפה"ע). יש לומר דמ"מ עיקר מלתייהו לאו לבורא פרי העץ אתא דממתניתין שמעינן לה דקתני חוץ מן היין משמע דשמן אינו קובע ברכה לעצמו כמו יין, מ"מ לא בא לאקשויי עליה ממתניתין כדפרישנא לעיל שאין למדין מן הכללות ותדע דעל כרחין לא באו שמואל ור' יוחנן להשמיענו שלא נשתנית ברכתו כמו של יין, דא"כ הוה ליה למימר שמן זית אין מברכין עליו אלא כמו פרי העץ, אי נמי שמן אינו קובע ברכה לעצמו, אלא ודאי עיקר החידוש משמיענו שמברכין עליו ומטעמא דאית ליה הנאה מיניה. ה"ר יוסף וכן פי' בשם ה"ר אלחנן

כיון דאית ליה הנאה בעי ברוכי. וא"ת אפי' בלא חושש בגרונו נמי אם יתן שמן הרבה בתוך אניגרון יברך עליו כיון שנהנה ממנו, יש לומר פשיטא שזה לא היה שום חידוש, אבל כיון דלרפואה קא מכוין הוה ס"ד דלא בעי ברוכי כן פי' ה"ר יוסף. אבל מלישנא דהלכות גדולות הכתוב בספרים משמע שאין לו לברך אלא כי כייבי ליה חינכוי דוקא דמכוין לרפואה ומתהני מיניה אבל אי ליכא רפואה אפי' נותן שמן הרבה הוי אניגרון עיקר ושמן טפל ותנן מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, אבל כשהוא לרפואה אז השמן עיקר. וכן נראה יותר

קמחא דחיטי. אומר רבי דלא מיירי בקמח הנטחן כמו קמח סולת שלנו שעושין ממנו פת שלנו נש שאותו קמח אין ראוי לברך עליו בפה"א, ולא דמי לכוסס החטה והאורז דלקמן דמברכין עליו בורא פה"א שהוא ראוי לאכול בזה הענין אבל קמח דלא מיתאכל בכי האי גונא לא, אלא מיירי בקמח שאינו נטחן כל כך ויש בו עדיין טעם חטה וראוי לאכול בזה הענין, ופעם אחרת פירש לנו רבינו שהוא קמח נטחן לגמרי כעין שלנו אבל משל קליות הוא שמייבשין אותו בתנור והקמח קלי ויש שנוהגין לעשות כן מקמח של שבולת שועל קלי שלנו במקמינו, ומיהו אעפ"י שמשבעת המינים הוא וכן הכוסס חטה דלקמן בפרקין שמברכין עליו בורא פרי האדמה לא אשכחן שיברך לבסוף אלא בורא נפשות רבות ולא ברכה אחת מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה, ולקמן בפרקין אמרינן ברכה אחת מעין שלש מאי היא וקאמר דחמשת המינין על המחיה ועל הכלכלה ושאינו מין דגן על העץ ועל פרי העץ וכו' אבל על האדמה ועל פרי האדמה לא קאמר, והא דקאמר לקמן בפרקין כל שהוא מז' מינין ולא עשאו פת ר"ג אומר ג' ברכות וחכמים אומרים מעין ג' ה"מ שלקינהו ועבדינהו כעין דייסא אבל כוסס חטה חיה או לא שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו אינו מברך לאחריו אלא בורא נפשות רבות, ועוד דאמר לקמן גבי הכוסס את החטה טחנה ואפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליהן המוציא וג' ברכות אין הפרוסות קיימות מברך לפניהן בורא מיני מזונות ולאחריהן ברכה אחת מעין שלש ולמה הוצרך לומר זה והלא אפי' בכוסס חטה חיה שאינו מברך אלא בורא פרי האדמה מברך אחריו ברכה אחת מעין ג' אלא ש"מ שאינו מברך לאחריו ברכה מעין ג' אלא כיוצא באלו שהן כעין דייסא. ודוחק הוא לומר ששנה ברכה מעין ג' לאשמועינן כעין פת אין כאן המוציא וג' ברכות דפשיטא כיון דליכא תוריתא דנהמא כיון שאין הפרוסות קיימות. אך תימא קצת למה אין מברך אחריו מעין ג' כיון שהוא מז' המינין ואומר רבי כיון שאין אכילתן חשובה כל כך, ואפי' קליות שהן מחטין רכות אינה חשובה אכילה ולא יברך אחריו ברכה אחת מעין ג', מיהו אומר רבי מדקא כייל כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת ר"ג או' וכו' וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג' משמע אפילו אכלו חי דומיא דשבעת המינין דמדכיר בהדיה, אך בה"ג פירש שאינו מברך אחר כוסס חטה או שלקינהו בעינייהו אלא בורא נפשות, ואפי' ספגו במלח החטין השלוקות, ולא ידענו חילוק זה, אבל במחזור רבינו יעקב היה כתוב על האדמה ועל פרי האדמה בכוסס החטה אבל מבחוץ הגיהו [בעצמו שחזר בו כמו"ש התוס' ד"ה הכוסס] מברכין אחריו בורא נפשות והמחמיר על עצמו שלא לאכול קליות או חטים שלוקות אם לא נתמעכו יפה מפני שיש להסתפק בברכה שלאחריה תבא עליו ברכה, ואמרינן בירושלמי דפרקין