תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות נ

האי קרא דגפן בענבים דוקא דומיא דתאנה ורמון והאי דהילול משמע יין כדכתיב שם להוסיף לכם תבואתו, כמו תבואת יקב דהיינו יין, ולעולם לאחריו כן פירש ה"ר שמעיה בשם רבינו שלמה. ועוד כיון שהביא התלמוד מג"ש כרבי ומהילול דאשכחן בכרם מה היה מועיל להביא פסוק אחר

קו"ח כשהוא שבע מברך וכו'. ולאו דוקא הוא דא"כ ברכה שלפניו מן התורה דקו"ח ניתן להדרש בו, ולעיל פ' מי שמתו אמרינן מברך על המזון לאחריו ואינו מברך לפניו דלפניו לא הוי דאורייתא, ואפי' לר' יהודה דאמר מברך לפניו ולאחריו לאו משום דס"ל דהוי דאורייתא אלא משום דס"ל דבעל קרי מותר בהם מן התורה דעשאום כהלכות דרך ארץ, ואמרי' נמי בפ' שני דפועלין אין מברכין לפניה, ועוד האיכא למיפרך כדפרכינן במי שמתו מה למזון שכן נהנה

דבר שאין גידולו מן הקרקע כגון בשר וחלב וכו' הכא לא קרי בשר וחלב גידולי קרקע גבי קמה ונטיעות שגדלין ממש מן הקרקע, וכן לקמן בפירקין גבי ברכת שהכל, וכן גבי לא תחסום שור בדישו יצא החולב והמחבץ וכו' בפ' השוכר את הפועלים, וכן בפ"ק דקידושין גבי הענקה לא קרי צאן גידולי קרקע גבי גורן ויקב, אבל בעירובין פ' כיצד מערבין קורא בהמה וכיוצא בה גידולי קרקע גבי לוקח בכסף מעשר שני דומיא דבקר וצאן דכתיבי בקראי

התינח דבר שגידולו מן הקרקע. וא"ת ירקות כעין לפת וכרוב ושומין ובצלים וכיוצא בהם מנ"ל דאיכא למיפרך מה להני שכן מין אילן ויש בהן דין ערלה ונטע רבעי משא"כ בירקות ומיני קטניות ואמאי פשיטא ליה בכל הני יותר מבשר ודגים. י"ל דאתו מבינייהו דמאי פרכת מה לאילן שכן יש בו ערלה ונטע רבעי שאר מינין יוכיחו כגון חטה ושעורה שאין בהן דין ערלה (דכי פרכת מה לשבעת המינין שכן טעונין ברכה) ולכך ליכא לאקשויי אלא מבשר ודגים וכיוצא בהן דוקא. ולפי' רש"י נראה דגריס דלאו בר נטיעה מנין ואיני מבינו ומצאתי דחזר. ה"ר יוסף

אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה וכו' וקרא דקדש הלולים דלעיל אינו אלא אסמכתא בעלמא, ולפי המסקנא לא מצינן ברכה לאחריו מן התורה אלא בשבעת המינין ולמאן דתני נטע רבעי יכול להיות אפי' בשאר אילנות, דהא איכא אמוראי לקמן בפ' ג' שאכלו ובנדה פ' בא סימן דלא מברך אירקא א"כ יש גידולי קרקע שאינן טעונין ברכה לאחריו

וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. דאסמכינן לעיל בברייתא אקדש הלולים שיש בהן מעילה כהקדש, אי נמי משום קרא דבסמוך השמים שמים לה'

לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. והיינו דאמר בשבת פ' כל כתבי הקודש על אותו טבח שבלודקיא כשהיו מסלקין השולחן אומרים השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם שהוא לאחר ברכה כדאמר הכא, ובגטין ס"פ השולח מייתי קרא דכתיב כי לי הארץ למימרא דאין קנין לכותי בארץ ישראל להפקיע וכו' דהא עדיף טפי מלה' הארץ שהוא דברי קבלה והכא לא שייך לאתויי כי לי הארץ דניחא ליה טפי לאתויי קרא לה' הארץ ומלואה דמשמע כל שבארץ הוא שלו ולא לבני אדם

[ע"ב] ר"ש בן יוחאי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע וכו'. לאו משום דס"ל לר' שמעון שהיא חובה דהא בפ' שתי הלחם במנחות איהו קאמר דאפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש וכו', אלא מצוה בעלמא הוא דקאמר מפני ביטול תורה

וכתיב ואספת דגנך, ומוקי לה בזמן שעושין רצונו של מקום. וא"ת והא מוקי לה ר' שמעון בן יוחאי לקמן בזמן שאין עושין רצונו של מקום שמלאכתן נעשית ע"י עצמן. י"ל דמ"מ צדיקים הם ולא צדיקים גמורים כל כך דהא בקרא כתיב והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וכו' ואספת דגנך, אי נמי ר' חנינא בר פפא דריש לה כר' ישמעאל דמוקי לה לוהיה אם שמוע אפי' בצדיקים גמורים

ואספת דגנך נהוג בהן מצות דרך ארץ. ר"ת היה מפרש דדרך ארץ קבע יותר מתלמוד תורה מדתנן במס' אבות יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שדרך ארץ עיקר, כדדייקינן ביבמות פ' החולץ מדקתני יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב ש"מ יורשי האב עיקר. וא"ת הא כתיב ראה חיים עם אשה אשר אהבת ואשה אינה עיקר. י"ל דדרשינן מינה בקידושין פ"ק כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות דחיים היינו אומנות ועם אשה היא תורה היא עיקר מחיים שאין זה אלא אומנות, והא דתנן בפ' בתרא דיומא מיתה ויה"כ מכפרים עם התשובה ואמרינן התם תשובה בעיא יום הכפורים יום הכפורים לא בעיא תשובה ואפי' הכי קאמר עם התשובה ואעפ"י שאינה עיקר, איכא למימר דה"ק עם התשובה שעשה כבר צריך יום הכפורים ואינו בא לומר שצריכין שניהם, אי נמי משום מיתה תנא עם התשובה דתשובה עיקר לגבי מיתה, ועוד י"ל נמי דהתם נמי צריך תשובה לכפרה גמורה אע"ג דמהני יום הכפורים לכפר מכרת דכפרה גמורה בלא תשובה ליכא דא"כ למה חרב הבית בשביל עונותינו כיון שיום הכפורים מכפר חוץ מג' דברים דפורק עול וכו'. אבל לא הי' נראה לה"ר אלחנן לומר דתורה אינה עיקר דהא אמר התם ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי ותנן במ"ח דברים התורה נקנית במיעוט דרך ארץ וכו' ותנן נמי