תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות מט

והאי קדש הילולים להכי הוא דאתא. דס"ל לתלמודא השתא דמן התורה הוא ולהכי פריך דלדרשא אחריתי הוא דאתא ולבסוף דמסיק דסברא הוא לא הוי אלא אסמכתא בעלמא, אבל אין לפרש דאפי' אסמכתא אין לעשות הימנו כיון שעיקרו לדרשא אחריתי, דהא כל הפסוקים שהן כאן לאסמכתא עיקרן לדרשא אחריתי, ועוד דלמסקנא דנפקא לן מסברא דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה לא הביאה הברייתא זה הפסוק כי אם לאסמכתא

אחליה והדר אכליה. וא"ת למה לי האי קרא מקדש קדש ממעשר ילפינן לה בפ"ב דקידושין ומהתם נמי נפקא לן שמעלין אותו לירושלים כדתנן כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד דמהיכא ילפינן לה אי לא ממעשר וא"כ חילול נמי ניליף מהתם, ואומר רבי דאי לאו האי קרא הוה ילפינן לה קדש קדש משביעית לכל דיני שביעית ולא הוינן ילפינן חילול כלל אבל כיון ששמענו מהאי קרא שמחללין אותו כמעשר אית לן למילף שפיר קדש קדש ממעשר. וא"ת לב"ש דלא ילפי התם בקידושין קדש קדש ממעשר מנ"ל שיחללו נטע רבעי או יאכלו אותו בירושלים דהא תנן כרם רבעי היה עולה לירושלים וכו' ולא אשכחן מאן דפליג, יש לומר כי שמא יש שם דרשא לבית שמאי או שמא נפקא להו מסברא כיון דבעי חילול במעשר מהלולים ילמד סתום מן המפורש מ"ר: וה"ר חיים כהן תירץ דקרא דאחליה והדר אכליה איצטרי' בשאר שני שבוע דלא ילפי' קדש קדש ממעש', כגון בשנה שלישית וששית שאין מעשר שני נוהג ולא ילפינן קדש קדש ממעשר, ואומר רבי שיש כענין זה בירושלמי דמעשר שני פ"ה דקאמר התם על פלוגתא דבית שמאי ובית הלל דבפ"ב דקידושין דאתיא דרבי יהודה כב"ש, על דעתיו דרבנן כמה דב"ש אומרים לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כד"א דאין מעשר שני בשביעית דכותה אין נטע רבעי בשביעית וכו'. ודייק נמי התם [שמואל בר אבא] דשלישית וששית שאין בהן מעשר שני לא יהא בהן נטע רבעי א"ר אסי שלישית וששית אע"פ שאין בהן מעשר שני יש בהן מעשרות שביעית אין לו מעשרות כל עיקר, ואין נראה לרבי דכי פריך שלישית וששית שאין בהן מעשר שני לא יהא בהן נטע רבעי אמאי לא משני ליה דלהכי איצטריך קרא דקדש הלולים למילף דשלישית וששית אע"פ שאין בהן מעשר שני יש בהן נטע רבעי, ואינו נראה לי קושיא, דאי הוה משני הכי הוה פריך ליה אי הכי אפילו שביעית נמי יהא בה נטע רבעי ומהילולים, על כן מתרץ כאן שיש בהם דיני מעשרות, יש ללמוד בהן נטע רבעי ומהילולים נפקא אבל שביעית דאין בהם דין המעשר כלל לא אהני למוקמא בה דין נטע רבעי

מנין שאין אומרים שירה אלא על היין. הרבה שירות מצינו בלא יין, כגון הלל (שירה) שבשחיטת פסחים כדאיתא בתמיד נשחט, וכן בלילי פסחים, ובמלחמה כדאשכחן ביהושפט בדברי הימים כדכתיב ובעת החלו ברנה ובתפלה וגו'. אלא ה"פ אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון בשעת הקטרת וזריקת דמים וניסוך המים אלא על ניסוך היין. מ"ר

חד תני נטע רבעי. ואין להקשות למאן דתני נטע רבעי דהא בקרא כתיב כרם, דלאו דוקא נקט כרם אלא אורחא דמילתא נקט שנוטעין כרם וה"ה בשאר אילני מאכל יחד כולם, ונקט כרם למעוטי אילני סרק, ואפי' חמשת אילני מאכל חוזר עליו מעורכי המלחמה, דלא ממעטינן מכרם אלא אילני סרק

וחד תני כרם רבעי. הקשה ה"ר אלחנן איך יכול לשנות כרם רבעי. והתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים לערלה ולרבעי וכו', ודוחק הוא דמדרבנן הוי דין נטע רבעי, ואומר רבי דודאי היו יודעים שיש תנאי' שנויים במשנה ששונים נטע רבעי כי התם גבי אתרוג, אבל הוא סובר שאין כי אם כרם רבעי, שר' חייא ור' שמעון בר רבי תנאי נינהו, ובכל מקום ששונה במשנה נטע רבעי הוא שונה כרם רבעי, ובמקום שאין יכול להחליף חולק על אותה משנה. ואומר רבי דקיי"ל כמאן דתני כרם רבעי אבל נטע רבעי לא הוי, וקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ כדאיתא לקמן בפרקין, וא"כ אין נטע רבעי נוהג עכשיו אבל כרם רבעי נוהג וצריך לפדותו בזמן הזה אפי' בחוצה לארץ על שוה פרוטה ושוחקה ומטילה לנהר, וכן פירש בשאלתות דרב אחאי

ואתי נמי זית. במה הצד דיש בו צד מזבח. וא"ת ליפרוך ליה מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן לקט, דפרט זהו כעין לקט, אבל באלו אין לקט כי אם שכחה ופאה כדאמר בהזרוע, י"ל דניחא ליה אפי' יהיה זה הצד השוה חשוב ולא תוציא ממנו זית, איכא למיפרך עלה דמילתא, וזית נמי במה הצד אתי, והשתא לא מסיק אדעתיה דבזית כתיב ברכה לאחריו דמשבעת המינים הוא

כרם זית איקרי. ופשטא דקרא ועד כרם וזית, וכן לשון המקרא שמחסר וא"ו, כמו שמש ירח עמד זבולה, וכן ראובן שמעון, וכן תרגם יהונתן עד כרמא ועד זיתא

ועוד התינח לאחריו. דעקרי' דקרא לאחריו כתיב דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, וא"ת לילף ברכה בגפן דכתיב בשבעת המינים ארץ חטה ושעורה וגפן וכו' וכתיב בתריה ואכלת וכו' וברכת, ולוקי חד הילול לברכה שלפניו גבי גפן, ותהי' לו ברכה לפניו דאורייתא, ובכל מה שאוכל נלמוד מכרם. וי"ל דהוה מוקמינן