תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות מד

טיפת דם כחרדל. לאו משום דפחות מחרדל אינה מטמאה דהא תנן ומטמאה דם כבחרדל ובפחות מכן אלא להכי נקט כחרדל משום כי אע"פ שאין אתה יכול לחלקה לג' ראיות למנותה טפה גמורה אם ראתה בימי זיבה אפי' הכי יושבת עליו ז' נקיים

כדי שתהי' בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. דהיינו אכילת עראי אבל אכילת קבע כגון לאדם בקבע אסורה, וכדתניא בפ"ק דביצה הכניס שבלים לעשות מהן עיסה בניו ובני ביתו אוכלים מהם עראי ופטורין הא אכילת קבע חייבין, וקשה לרבי על הא דאמר במנחות פרק ר' ישמעאל שתיקנו חז"ל מירוח הכותי אינו פוטר גזירה משום בעלי כיסין פירוש עשירים שהיה להם רוב תבואה ויערימו לפוטרו מן המעשר ע"י שימכרום לכותים וימרחום ואח"כ יקנו מהם ופריך אי הכי חלה נמי יתקנו שגלגול הכותי אינו פוטר חלה אפשר דאפי לה פחות מחמשת רבעי קמח ועוד תרומה נמי אפשר דעביד לה כר' הושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו וכו' ומה הועילו בתקנתם, והשתא קשה הא ר' הושעיא אינו פוטר אלא אכילת עראי ובמירוח הכותי פוטר אפי' אכילת קבע, ואינו נראה לומר דר' הושעיא לא איירי אלא בתבואה שאינה ראויה אלא למאכל בהמה. ואומר רבי דמירוח הכותי נמי לא פטר אלא מאכילת עראי שכמו שקבע אסור קודם מירוח הכותי כשהיתה במוץ כמו כן גם עכשו אחר מירוח אינו פוטר ומותר אלא אכילת עראי, אך קשה לרבי מדאמר התם איתביה רבינא לרבא דאמר מ"ד מירוח הכותי פוטר גלגול הכותי פוטר ומ"ד אינו פוטר גלגול נמי אינו פוטר גר שהפריש פטר חמור וחלה מודיעין אותו שהוא פטור וחלתו נאכלת לזרים ופטר חמור גוזז ועובד בו הא תרומתו אסורה והא האי תנא דאמר מירוח הכותי אינו פוטר גלגול הכותי פוטר, ומאי קושיא דילמא מה שתרומתו אסורה לפי שבאה להתיר אכילת קבע אבל מירוח הכותי אינו פוטר אלא אכילת עראי. ואומר רבי דמיירי בשל כותי עצמו וכיון שכן עושה כמו שהיתה התבואה במוץ אינה אוסרת אפי' אכילת קבע ומירוח הכותי פוטרו לגמרי ומעמידו כמו שהיתה אז במוץ שלא היתה אז אסורה אפילו קבע. וא"ת כיון דפרישנא שהמירוח של כותי עושה כמו שהיתה התבואה במוץ, א"כ הא דתנן במס' מעשר המקדיש תבואה ומירחה פטורה מן המעשרות, דבמוץ אינו אסור לענין אכילת קבע אלא מדרבנן, ואמאי פטורה והא קודם שהקדישה שהיתה במוץ הוה בה מיהא איסור אכילת קבע יש לומר דמשום פסידא דהקדש פטרוהו מן המעשר. וא"ת למאי דפרישנא שתבואתו של כותי שגדלה ברשותה ומירחה פטורה מן המעשר ואם זימן ישראל מותר לאכול עמו אכילת קבע. אם כן מאי האי דקאמר בהקומץ רבה בעובדא דר' שמעון שזורי א"ד הכי קאמר ליה לך קח מן הכותי ועשר עליו אלמא יש קנין כו' משמע מהא דאפי' בתבואה שגדלה ומרחה ברשות הכותי איכא מיהו חיוב מעשר דרבנן. י"ל דס"ל לתלמודא התם דמירוח הכותי חייב. וא"ת אמאי תלי טעמא התם בהקומץ רבה בעובדא דר' שמעון שזורי ביש קנין ואין קנין ולא תלי טעמא במירוח הכותי אי פטר אי לא פטר. י"ל דאין הכי נמי אלא חד מתרי טעמי נקט, אי נמי מירוח הכותי פוטר היכי שגדלה ברשות כותי דלא גזרו על מירוח הכותי אלא בתבואת ישראל משום בעלי כיסין אבל בתבואת הכותי עצמה ליכא מאן דמחייב ולך קח מן הכותי דאמר היינו קודם מירוח ולכך תלי טעמא ביש קנין ואין קנין. וה"ר אפרים היה רוצה לומר דאפי' מאכילת קבע פטור כשהיא במוץ ולאו דוקא קסבר ר' הושעיא מערים כו' שתהא בהמתו אוכלת כו' אלא אורחא דמילתא נקט לפי שלעצמו גנאי להערים והא דתנן מאכילין לבהמה ולחיה ולעופות ה"ה גם לאורחין, ואין נראה לרבי דדוקא נקט בהמה, ועוד דתניא פ"ק דביצה הכניס שבלין לעשות מהם עיסה אוכל מהם עראי ופטור אבל אכילת קבע אסורה ובתוספתא תניא בהדיא הכניס מהן לבית כו', **(עי' בתוס' מנחות ס"ז ע"ב ד"ה כדי שם הדברים מבוררים יותר:

)** ועוד אמרינן בפ' אין צדין המעביר תאנים לקצות בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי ופטורין. מ"ר

מערים אדם על תבואתו. ופליג אר' ינאי דאמר בפ' השוכר את הפועלים אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית וכו' וקאמר התם לחד לישנא כי קאמר ר' ינאי בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו אבל חטה ושעורה דבני גרן נינהו בגורן תליא פירוש ואין צריך להכניס בבית ולר' יוחנן אין צריך להכניס בחצר ואע"ג דמייתו לה תלמודא בפ"ב דנדה לר' הושעיא דהכא על מילתא דר' יוחנן אם אמרה בילדה דבזיזא למטבל מ"מ לההוא לישנא דהתם לית להו דר' אושעיא, וכן פירש רש"י ז"ל שם בבבא מציעא

המקיז דם לבהמת קדשים אסורה בהנאה ומועלין וכו'. ולא דמי לדם קדשים שלאחר שחיטה שאין מועלין בו בין לפני כפרה בין לאחר כפרה דאין מועלין בו כדאיתא בחולין ובזבחים ובמעילה ובפסחים אבל דם הקזה הוי כמי שמועל בגופה כדפירש"י ז"ל, וטעמא אמרינן במעילה בפ' ולד חטאת עלה דהך מילתא משום דלא מתקיימה בלא דם ומגופה היא ולא כחלב ופרש אבל לאחר שחיטה דלא שייך ביה למימר אי מקיימה אי לא מקיימה לא שייך בה מעילה

רבנן עבדין כמתניתין וכותייהו קי"ל ולכך אין לנו להתפלל מתוך קלות ראש ושיחה ושחוק אלא מתוך כובד ראש ושמחה של מצוה שעסק בדברי תורה ולכך נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה

הני צינייתא דבבל איתנהו מאדם הראשון ועד השתא.