תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות לט

על הלל שהיה כורך פסח מצה ומרור, ואימתי אוכלו משתחשך, ואין כאן תוספת דאורייתא, ושאני פסח דכתיב ביה ואכלו את הבשר בלילה הזה דלילה בעינן דוקא ומצה איתקשאי לפסח אבל אם אכלן מבעוד יום לא יצא ידי חובתו, אעפ"י שיכול לקדש ולהתפלל של שבת כדאמרינן הכא, לענין פסח ומצה בעינן ממש לילה, ומיהו שמא הזכיר משתחשך לאשמעינן שאע"פ ששחיטת פסח מבעוד יום אינו נאכל מבעוד יום כמו שאר קדשים, ולעולם אין לחלק לענין תוספת כדאמרינן

[ע"ב] ולא אחורי רבו. משום יוהרא כדפירש"י, ויש מפרשים שנראה כמשתחוה לרבו

והנותן שלום לרבו. שאומר לו שלום עליך כשאר בני אדם ואינו אומר שלום עליך רבי כדפירש רש"י ז"ל, מיהו עבד אין נותן שלום לרבו אפילו דרך אימות ורבנות, מדאמרינן בשבת פ' ר' עקיבא ובמנחות פ' הקומץ רבה, כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות א"ל משה כלום אין שלום בעירך, א"ל רבש"ע כלום יש עבד שנותן שלום לרבו וכו' ובירושלמי קאמר דאפי' תלמיד אין נותן שלום לרבו, דקאמר נהיגין גבייהו דלא שאיל זעירא בשלמא דרבא דמקיימי בנפשייהו ראוני נערים ונחבאו, וגבי עובדא דר' יוחנן ור' אלעזר דשלהי האשה רבה שנזכר גם שם

ורב אמר תפלת ערבית רשות. ופסק בפסקי ר"ח דכרב קיי"ל באיסורי ותפלה איסורא היא וכן ודאי הוא ממה שתקנו פסוקים בין השכיבנו לתפלת ערבית וכן קדיש, מה שלא תיקנו כן בשחרית, ש"מ דקיי"ל ת"ע רשות, ומ"מ אין לבטלה בחנם כדפרישנא לעיל

בעלי תריסין. תלמידי חכמים המגינים על הדור, א"נ ת"ח שהם מנצחים זה את זה בהלכה כדפי' רש"י ז"ל

עמוד על רגליך וכו'. שהיה מקפיד עליו שהורה הלכה לחלוק על דבריו אבל אם לא הורה לא היה מקפיד עליו

ה"ג אמרה לו דילמא מעברין לך. א"ל גמירי מעלין בקדש ואין מורידין דילמא מענשי לך, א"ל יומא חדא ישתמש בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר. כלומר מעלין בקדש ולא יעברוני אם לא בפשיעתי, ומסקנא נמי הכי שלא העבירוהו אלא היה גם הוא נשיא, ואין צריך למוחקו כמו שפירש רש"י ז"ל

[דף כ"ח ע"א] ולא קאמר בן שבעים. ובירושלמי קאמר אעפ"י שנכנס לגדולה האריך ימים, משמע שהיה רוצה לומר דבן שבעים ממש קאמר,, או שמא מילתא באפי נפשה היא ולא קאי אמילתי' דראב"ע אלא הכי גמיר להו שהאריך ימים

כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש משום דאמר בעלמא כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאלו זורק אבן למרקוליס, וראב"ע היכא דקים לן שאינו הגון

וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין והלא כבר עלה סנחרב כו', הקשה רבינו יעקב מדאמר בפ"ק דמגלה דאמרו ליה רבנן לאחשורוש כשהרג ושתי זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדייאה שנאמר שאנן מואב מנעוריו וכו' ואלו הכא משמע שבלבלם סנחרב, ואומר רבינו יעקב דלא גרסינן במגלה אלא מואב גרידא אבל עמון בלבלם כדקאמר הכא, והתם לא מייתי קרא אלא במואב שנאמר שאנן מואב מנעוריו ושקט על שמריו, והכא גריס וכי עמון במקומן הן יושבין וכו' ואעמון דוקא קאי, והכי גרסינן בתוספתא וכי עמונים במקומן היו יושבין, ולא גרסינן מואבים שסנחרב לא בלבלם, והכי נמי מפרש רבינו יעקב שלא בלבל מצרים שלא הכל בלבל כמו שלא בלבל ירושלים ולוז שצובעים בה תכלת, כדאשכחן בפ' בתרא דסוטה, ומצרים מצינו כתוב שלא בלבל, כדכתיב ולא יסף עוד מלך מצרים לצאת מארצו ואפילו נבוכדנצר לא החריבה אלא השאיר שם דלת העם כמו שעשה בארץ ישראל ובכל מקום תולה בלבול בסנחרב וחורבן בנבוכדנצר ומצרים ומואב לא נתבלבלו, כמו שמוכיח בסדר עולם בפסוק ויהי בארבעה עשר למלך חזקיהו ושטף עמונים ומואבים והערביים שהיו מסייעין אותן, וקאמר נמי התם עמד חזקיהו ופטר את האוכלוסין שבאו עמו בקולרין וקבלו עליהם עול מלכות שמים וחזרו למקומן לקיים מה שנאמר ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים וגו' אלמא מצרים חזרו למקומם כשבאו אל חזקיה אבל עמונים בלבל אע"ג דתני להו בשטיפה גבי מואבים, מ"מ נתבלבלו יותר ממואבים, דכתיב בירמי' שאנן מואב וגו' שהוא היה, אחר סנחרב, ומהאי טעמא דפרישנא דסנחרב לא בלבל את מצרים לא תיקשי מה שמקשה בפ' הערל ופ"ק דסוטה על מנימין גר המצרי שהיה רוצה להשיא לבנו מצרית שניה וכו' מאי קאמר והלא כבר עלה סנחרב ובלבל כל העולם ומהאי טעמא שרי הכא יהודה גר העמוני, והשתא אתי שפיר דמצרים לא נתבלבלו כדפרישנא, ורש"י תירץ דתניא בתוספתא א"ל ר' עקיבא מנימין טעית כבר עלה סנחרב ובלבל את כל העולם כולו, ובה"ג תירץ דתניא בתוספתא דמס' ידים, א"ל יהודה גר העמוני אני מה אעשה, א"ל כבר שמעת מפי זקן הרי אתה מותר לבא בקהל, א"ל ר"ג גר מצרי כיוצא בזה, א"ל ר' יהושע לאו, למצרים נתן קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מבין הגוים אשר נפוצו שם וגומר, ומיהו קשה לר"י על מה דפריש דסנחרב בלבל עמון והא כתיב בירמיה בבני עמון בחורבן שהחריבם נבוכדנצר, מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב ואומר הילילי חשבון כי שדדה עי צעקנה בנות