תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות לה

פ' הישן רמינן ברייתות אהדדי ומוקמינן להך ברייתא בדמחזיקן בידי'

דברים שהתרתי לך כאן וכו'. משום הכי לא בעי לתרץ דברים שהתרתי לך בבית הכסא עראי אסרתי בקבוע וכגון דאמרן דאסור לפנות בגדולים כשהתפלין בראשו אבל להשתין מותר, משום הכי לא בעי לשנויי הכי דלא אשכחן האי בברייתא אבל האי דטפח וטפחים אשכחן ליה בהדיא בברייתא ואין במשמע הלשון כי אם דברים השנויים בברייתא. ה"ר יוסף

בית הכסא קבוע דליכא ניצוצות שרי כי מחתן בידיה, כדאמר לעיל אוחזן בבגדו בידיו ונכנס, בית הכסא עראי דאיכא ניצוצות אסור דילמא אתי לשפשף בידיו דמצוה לשפשף, אבל כשהן בראשו שפיר דמי כדאמר

לעיל

[דף כ"ד ע"א] והא תני ר' חייא מניחן בכובע שתחת מראשותיו ואם תאמר דילמא שלא כנגד ראשו קאמר דהכי נמי תניא בברייתא לעיל תחת מראשותיו ולא פריך מינה מידי, יש לומר דדייק הכא מדקתני מניחן בכובע שתחת מראשותיו משמע שאפילו כנגד ראשו מותר מדתלי מילתיה בכובע דאי שלא כנגד ראשו אפי' בלא כובע נמי שפיר דמי. ה"ר יוסף

ולאגמורן הלכה למעשה. דקיי"ל כשמואל דאמר אפי' אשתו עמו מותר ואע"ג דאיתותב כדפסק רבא לעיל

מהו שיחזיר פניו ויקרא ק"ש. וא"ת א"כ קרי כי מצלי על צדו ואמרינן לעיל דכי מצלי לא ליקרי את שמע, יש לומר דלאו דוקא נקט מצלי רק שאינו פרקדן אבל מצלי ממש על צדו מותר, אי נמי אינו אסור כל כך דהא ר' יוחנן דבעל בשר הוה ומצלי וקרי, ואפי' הכי יש לאסור משום ערוה

מתקיף לה רב יוסף וכו'. ולעיל דאמר שמואל גבי תפלין ואפילו אשתו עמו לא שייך לאקשויי כי הכא ולא מיבעיא אחר וכו' דהתם בעי למימר ואפילו משמש מטתו מותר

הכי גריס בפירוש ר"ח ז"ל ובמקצת ספרים שלנו אמר לך שמואל ולרב יוסף מי ניחא, והתניא היה ישן במטה ואשתו ישנה בצדו לא יחזיר פניו ויקרא אלא א"כ היתה מפסקת טלית בינו לבינה, וכן נראה דברייתא אחריתי היא חדא דלא אשכחן בשום מקום דקרי לאשתו בני ביתו, ועוד דקאמר והתניא, ואי מבני ביתו קא פריך ומברייתא דלעיל הוה ליה למימר והא קתני, וכן גרסת ה"ר יוסף (ובפי' רש"י שלפנינו יש בהם כתוב (והא קתני) [ואשתו בכלל] בני ביתו, משמע שכך היה בספר רש"י ז"ל וברייתא דלעיל

) אע"ג דתניא תיובתא דשמואל הלכתא כותיה הכא מאי. משום דק"ש ותפלין תרווייהו הוו דבר אחד שבקדושה ומנו חדא מילתא: היכא דאיתמר איתמר היכי דלא איתמר לא איתמר. והשתא אזלינן לחומרא ומחמרינן כברייתא דפליגא על רב יוסף, ואפי' אשתו אם אין טלית מפסקת בינו לבינה, ומשום עגבות ליכא כרב הונא דאין בהם משום ערוה. אבל אם נוגע בערות חבירו אסור לקרות ק"ש דלא גרע (שמא) מעקבו שנוגע בערותו דאסרינן ליה לקמן, ויזהרו שלא יהא לבן רואה את ערותו או ערות חבירו דקיי"ל לקמן לבו רואה את הערוה אסור מדפריך הכי סתמא דתלמודא לקמן. ובני ביתו קטנים מותרים אפי' נוגעים בערותן זו בזו, כיון שאין לבו רואה את הערוה, מה שאין כן בגדולים דאפילו שהלבבות מכוסין אסור כיון שאין הפסק בערותן אע"ג שאין נוגעין וצריכין להחזיר פניהם אילך ואילך

לא אמרו אלא באשתו ולק"ש. ודוקא לאחר אבל היא לעצמה אמרינן לעיל האשה יושבת ערומה וקוצה חלתה אבל ודאי בעלה לא היה יכול לקוץ חלה בפני אשתו ערומה

קול באשה ערוה. ושער באשה ערוה וכו'. לאו לענין ק"ש מיירי, וגם אין אנו נזהרין מלקרוא ק"ש בפני בתולות פרועות ראש, ודלא כפירוש ה"ר יוסף ז"ל

[ע"ב] וממשמש מש בבגדו. פירש רש"י ז"ל להעביר כנה העוקצתו אבל לא נתעטף, ותרי מילי נינהו, ופירש ר"ח וממשמש בבגדו ולא נתעטף חדא מילתא היא, כלומר שתקן בגדו שלא יפול מעל ראשו, אבל אם נפל מעל ראשו לא היה מתעטף שהיה חושבו הפסקה להתעטף בתפלתו אבל לתקן טליתו עליו שלא יפול מעליו אין זו הפסקה

איתרמי ליה רוקא פתקא לאחוריה וכו'. ירושלמי תני ר' חלפתא בן שאול המתעטש בתפלתו סימן רע לו, הדא איתמר מלמטה אבל מלמעלה לא, א"ר חנינא אני ראיתי רבי מפהק מעטש ונותן ידו על פיו אבל אינו רוקק, ור' יוחנן אמר אפילו רוקק כדי שיהא כסותו נקי, לפניו אסור לאחריו מותר לימינו אסור לשמאלו מותר, הה"ד יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, כל עמא מודי דרקק הוא דאסור, ר' יהושע בן לוי אמר הרוקק בבית הכנסת כרוקק בבבת עינו, ר' יונה רייק ושייף, ר' ירמיה רייק ושייף, ר' חלפתא בן שאול אמר המתפלל אל ירוק עד שיהלך ד' אמות, וכן הרוקק אל יתפלל עד שילך ד' אמות, תני המתפלל אל יטיל מים עד שיהלך ד' אמות, וכן המטיל מים אל יתפלל עד שיהלך ד' אמות, א"ר יעקב בר אחא לא סוף דבר שיהלך ארבע, אמות אלא אפי' כדי הילוך ד' אמות, א"ר אמי אם אומר אתה עד שיהלך ד' אמות יהא אסור אני אומר אחר בא והטיל מים שם, ולקמן פרק בתרא שרינן רקיקה ומנעל בבית הכנסת

בחבלי השוא. כלומר בחנם מושכים עליהם העון, מוטב שלא יקראוה: