תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות לא

לענין ק"ש דכל אדם יוצא ידי חובתו בהרהור כדפירש רש"י ז"ל ולא שייכא מידי להא דאמרינן בפרקין ובשבת פ' שואל דאסור להרהר בבית הכסא משום שנאמר והיה מחניך קדוש וליכא, ולכך אסור להרהר, אבל גבי ק"ש כתיב על לבבך, ומותר להרהר, אע"ג דכתיב ודברת בם, ולא דמי להא דאמרינן בשבת פ' כל כתבי ממצוא חפצך ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר דהרהור לאו כדבור דמי, היינו דוקא התם אבל הכא לענין ק"ש איכא טעמא דהרהור כדבור דמי, ולהאי אמורא אתיא הך משנה דהרהור כדבור דמי כר' מאיר דאמר לעיל בפ' ב' הרי הוא אומר על לבבך בכוונת הלב הן הן הדברים, אי נמי כר' יהודה דאמר לא השמיע לאזניו יצא בדיעבד, אבל לכתחלה צריך להשמיע לאזניו, ובבעל קרי תקנו הרהור הואיל ויוצא בכך, ואע"ג דר' יהודה פליג עליה בסמוך מ"מ בהכי מצי סבר כר' יהודה, אבל לר' יוסי דאמר לא יצא לא מיתוקמא הך אמורא, דהא אפי' דבור בלא השמיע לאזניו לא מהני וכש"כ הרהור, ודוחק הוא לומר דכח יש ביד חכמים לתקן שלא יאמר רק בהרהור, אע"ג דטבילת בעלי קריים עזרא הוא דתקון כדאמר בגמרא ובמרובה וק"ש דאורייתא, ומיהו לרב חסדא דאמר הרהור לאו כדבור דמי ולא תיקנו שיהרהר כדי לצאת רק כדי שלא יהיו העולם עוסקים והוא יושב ובטל אתיא שפיר המשנה כר' יוסי דאמר לא יצא מ"ר

יוציא בשפתיו. דכיון דשרית ליה הרהור אע"ג שהוא כדבור לענין לצאת ידי ק"ש כמו כן הוא כדבור לענין דמקרי עוסק בתורה, ומדשרית ליה להרהר אע"ג שהוא בעל קרי תתיר לו גם הדבור

לא כדאשכחן בסיני דאסור בעל קרי בדברי תורה. אסרו חכמים דוקא בדבור דומיא דסיני ולא בהרהור, ואע"ג ששותקים היו שומע כעונה

ורב חסדא אמר לאו כדבור דמי. ואפילו לר' מאיר דאמר לעיל אחר כוונת הלב הן הן הדברים, מ"מ צריך שיוציא בשפתיו בלא השמעת אוזן, והא דתניא נמי לא יברך ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא היינו במוציא בשפתיו ובלא השמעת אוזן, ופסק ר"ח דהלכה כרב חסדא, ודלא כר' אבינא דמדמתרצי ר' אלעזר ורב אדא למילתיה דרב חסדא, ש"מ כותיה קיימי ולא יצא בק"ש בהרהור, אעפ"י שאין צריך להשמיע לאזנו כדפסיק רב חסדא גופיה לעיל בפ"ב

[דף כ"א ע"א] והרי תפלה דדבר שהצבור מתעסקים בו וכו'. ומגופה דמתניתין לא הוה מצי לאקשויי ליה דקתני ואין מברך לא לפניה ולא לאחריה, משום דאינו דומה יושב ובטל כיון שהוא עסוק בק"ש שהוא העיקר, שהברכות שלפניה ושלאחריה אינו אלא לצורך ק"ש, וא"ת ולר' אבינא נמי תיקשי מה לי ק"ש וברכת המזון יותר מן התפלה כיון דלא ידעינן טעמא דבסמוך, וי"ל דלר' אבינא ניחא טפי דכיון דהרהור כדבור דמי יש להצריכו בק"ש וברכת המזון שהן דאורייתא יותר מתפלה דרבנן, אבל לרב חסדא כיון דהרהור אינו כלום רק שלא יהא יושב ובטל מה לי ק"ש ומה לי תפלה

הא לא אתחיל לא יתחיל. וא"ת ודלמא בדבור הא לאו בדבור שפיר דמי, וי"ל דמשמע לא יתחיל כלל אפילו על ידי הרהור דא"כ הוה ליה למיתני יקצר בדבור או יהרהר באריכות. מ"ר

ספק קרא ק"ש ספק לא קרא לעיל במשנה פרשינן לה

ק"ש דרבנן. פירוש קבלת מלכות שמים, אבל יציאת מצרים צריך להזכיר מן התורה או בק"ש או באמת ויציב כדפרישנא

ק"ש דרבנן. ומכאן היה משמע שכל ברכות דרבנן ספק אם אמרן שלא יצטרך לחזור ולומר, וכן פסק בשאלתות דרב אחאי

ור' אלעזר אמר ספק קרא ק"ש ספק לא קרא יחזור ויקרא כיון דאיכא קבלת מלכות שמים חמירא טפי

ור' יוחנן אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו איכא דאמרי דר' יוחנן לא אמרה אלא במקום שספק לו אם התפלל דלא פליג ארב יהודה אמר שמואל, וההיא דמקום שנהגו דקאמר שמותר לר' יוחנן להתפלל תפלת נעילה בתענית צבור שהיום ראוי לתפלת נעילה שדומה ליום הכפורים שהוא תענית צבור אבל היכא שהתפלל בטוב אינו מתיר להתפלל ותדע דאמר לקמן בפ' אין עומדין יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש ע"י דניאל וזמנין תלתא וכו' משמע שאין לו להתפלל יותר מג' פעמים

[ע"ב] עד שלא יגיע ש"ץ למודים יתפלל וכו'. לפי שצריך לשוח עם הצבור שלא יראה ככופר במי שחבריו משתחוים לו, וה"ה נמי אם יגיע למודים כשחביריו מגיעין למודי' שפיר דמי כיון שהוא משתחו' עם חביריו אבל התלמוד לא פסיקא לי' למינקט בכי האי גונא, אבל אין נראה לפרש דמשום מודים דרבנן נקט הכי דמצוה לענות אבל זה לא מצינו לו עיקר בתלמוד, ואני שמעתי כי היה ר' יעקב רגיל כשהיה עומד באמצע התפלה, ומגיע שליח צבור למודים שהיה משתחוה עם הצבור ובאמצע הברכה, דהא אמרינן לקמן במכלתין שאסור לשוח בסוף כל ברכה, מיהו לכתחלה אין לעשות כן, וגם בקדושה אם מגיע יחיד לאתה קדוש עם הצבור בסוף מחיה המתים אין זו הפסקה, כיון שקבעו שם קדושה יכול לענות עם הצבור, וה"ר משה ב"ר יוסף פירש שלא נתברר לו אם יכול להפסיק בזה הענין, מיהו פירש ר"ח ז"ל דאין לו להתפלל אם לא ידע שיוכל לגמור עד שלא יגיע שליח צבור ליהא שמי' רבא, דהא הוי ודאי דבר שבקדושה אבל אם שתק ולא ענה שפיר דמי דשותק כעונה, כדאמר