תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות כז

רגיל לתרץ דהתם דין שלא ידחה דבתרווייהו איכא דחייה שהן מתבטלין אבל כאן מה שמטמא למת מצוה לא חשיבא דחייה שעל מת מצוה לא הזהירו הכתוב מעולם כשהזהירו על שאר מתים אבל בשילוח הקן הזהיר. וזה הטעם פי' רש"י בסמוך גבי שב ואל תעשה שאני דהא קשה מאי משני הא תינח פסח ומילה, אבל נזירות שב ובטל נזירותך הוא ואיך ידחוהו מת מצוה אלא ש"מ שלא הזהירו הכתוב מעולם על מת מצוה, מיהו בלאו הכי יש לדחות דמנזיר וכהן גדול לא פריך דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכהן גדול נמי אינו שוה בכל, אבל אין נראה לרבי דבשלוח הקן נמי נוכל לומר כן שלא הזהירו הכתוב מעולם היכא שלקח הקן לטהרת מצורע ואין זו דחייה וגם מילה בשבת קרי תלמודא בפ' אם לא הביא דחייה, וכן תמיד ופסח קרי תלמודא בפ' אלו דברים שדוחה שבת, אעפ"י שלא אסרם הכתוב מעולם בשבת, על כן י"ל לפירוש ריב"א דהא דעשה דוחה לא תעשה היינו משום דילפינן לה מכלאים בציצית ודוקא לאו שאין בו כרת הא יש בו כרת לא, וה"ה נמי היכא דאיכא עשה בהדיה דחמיר ולא הוי דומיא דכלאים בציצית ולכך לא ידחה, אבל הכא אין לשחיטת פסחו ומילת בנו להצטרף עם הנזירות כיון דהוי תרי מילי דלא שייכי אהדדי, אך קשה היכן מצינו זה ששחיטת פסחו דוחה טומאת קרובים, י"ל מדתני שחיטת פסחו לבסוף ש"מ דעדיף מכהן גדול ודוחה טומאת קרובים דכולה ברייתא תני החמור לבסוף, אבל נראה לרבי לפרש דמיירי בלא נזירות, וה"ק אמרת לא יטמא שאין עשה דטומאת קרובים דוחה פסח ומילה שיש בו כרת, והכי מוכח בהדיא בפ' כהן גדול בנזיר דמשום חומרא דכרת איצטריך ולאחותו, ולהכי קאמר הכא יכול יטמא ובברייתא השנוייה בפ' טבול יום לא קאמר ליה גבי לאביו ולאמו, דהכא היה סברא שידחה עשה לא תעשה אלמלא שהיה בו כרת, ועוד אומר רבי דאפי' תפרשנה בכהן גדול נזיר שהולך לשחוט פסחו תפרשנה כך יכול יטמא יכול לא יניח מליטמא בשביל פסח אלא בשביל נזירות וכהונה גדולה, אמרת לא יטמא בשביל שחיטת פסחו גרידא, וא"ת אימא דלאחותו איצטריך משום מילת בנו דליכא כרת ולא משום שחיטת פסחו דאיכ' כרת ולכך לא דחי, וי"ל כיון דבמילה איכא צד כרת א"כ חמיר טפי מיניה ואפי' הכי דחי ליה עשה דמת מצוה, וה"ה דדחי לשל פסח דמה לי חומרא רבא מה לי חומרא זוטא, ועוד דמילה נמי חמורה שכן נכרתו עליה י"ג כריתות. ורש"י ז"ל פירש דלמול את בנו נמי היינו בערב הפסח, דמילת זכריו מעכבתו מפסחו, והשתא איכא כרת גם במילה, מיהו הוה ליה למיתני למול את בנו ברישא דהוה משמע אז דמילת בנו מעכבתו, ויש ספרים דגרסי הכא הכי, ואין נראה להעמיד ברייתא זו כמ"ד במי שהיה טמא אף על הראשון אינו חייב כרת אלא א"כ לא עשה את השני דהשתא ליכא כרת בעשיית פסחו אלא צד כרת, דהא מי לא עסקינן אפי' בפסח שני, וגם אין להעמידה כמ"ד מאסקופת העזרה ולחוץ דרך רחוקה דהשתא ליכא כרת אלא צד כרת, דהא הך ברייתא כר' עקיבא מיתוקמא בפ' טבול יום, ואלו ר' עקיבא אית ליה דמן המודיעים ולחוץ הוי דרך רחוקה, והיינו ט"ו מילין, ואין לומר דהך ברייתא נמי בעומד חוץ למודיעים דא"כ היה לו לפרש. מ"ר

[דף כ' ע"א] שב ואל תעשה שאני. תימא נזיר וכהן גדול מאי איכא למימר למאי דפרישית דמיירי הך ברייתא בנזיר. ופירש"י ז"ל דאצל מת מצוה לא הזהירו הכתוב מעולם, ואין נראה כדפרישנא לעיל דמ"מ מיקרי שפיר דחיה כמו גבי מילה בשבת ופסח ותמיד באלו דברים דקאמר דדחו שבת, ועל כן יש לתרץ דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכהן גדול לאו שאין שוה בכל

שב ואל תעשה שאני. פירוש ולכך דחינן איסורא, וא"ת והא אמרינן בשבועות פ' שבועות העדות האי צורבא מרבנן דידע סהדותא לקמא דיינא דבציר מיניה לא ליזיל וה"מ בממונא אבל באיסורא אין עצה ואין תבונה כו', אלמא לא דחינן איסורא מפני כבוד הבריות, וי"ל דשאני הכא גבי מת מצוה שגנאי גדול שהמת מוטל בבזיון ולכך יש לדחות אפי' איסורא, והא דמדמי לה תלמודא למוצא כלאים בבגדו פושטו ואפי' בשוק, שזה דבר גדול שאין לך משוקץ ומתועב יותר ממי שהולך ערום בשוק, והא דפריך הכא מהשבת אבידה שכבוד הבריות דוחה, מכש"כ קא פריך אעפ"י שאין כל כך כבוד אפילו הכי דחי להשבת אבידה וכש"כ פושטו בשוק שזה גנאי גדול ומשני שאני התם דכתיב והתעלמת בו, ועוד יש לומר דההיא דשבועות עושין העבירה על ידו אם לא יעיד על אשה שמת בעלה ואפי' הכי בממונא לא ליזיל ואפי' יתן הדיין ממון שלא כדין על ידו, אבל הך דשמעתין אין שום עבירה נעשית על ידו אלא הוי שב ואל תעשה, אבל לבישת כלאים כל זמן שלובשן הוי מעשה ולכך שייך ביה אין עצה וכו' מ"ר. ועוד יש לומר דלהכי מייתי הכא קרא דוהתעלמת דהכא פריך מולאחותו דהא כי היכי דדחי קבורת מת מצוה שהוא דבר גדול כרת של פסח שהוא דבר חמור ה"ה שיש לכבוד הבריות דעלמא לדחות דבר שאין בו כי אם לאו בעלמא כמו כלאים ולהכי פריך שפיר מוהתעלמת

האשה שכובשת ירק בקדרה. משנה היא בפ"ב דטהרות: זיתים שכבשו בטרפיהן טהורים משנה היא זו במס' עוקצין ומפרש רבי טהורין אותן העלין דלא חשיבי ראויין לאכילה על ידי אותה כבישה שלא נכבשו אלא למראה להראות הזיתים נאים וחדשים כבש העלין עמהן, ודוקא משום הכי טהורין אבל אם