תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות כד

מעשה בר"ג וכו'. כלומר אם אדם גדול רוצה ליטול את השם כר"ג הרשות בידו ואין זה מעשה לסתור

[דף ט"ז ע"ב] ובמקום איסטניס לא גזרו ושרו רבנן. ומותר לרחוץ בימי אבלו בחמין היכא דאינו עושה לתענוג, וכן לחוף ראשו היה נראה מותר אי קשי ליה ערבוביתא דרישא וכן יולדת בימי אבלה דלא גרע מאיסטניס דהכא, וכן מצינו ביוה"כ אעפ"י שסיכה אסורה דמי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. ואמר בירושלמי דפרקין אבל אסור ברחיצה כל שבעה הדא דתימר ברחיצה של תענוג, אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא דשמואל בר בא עלו ליה חטטין בראשו אתון שאילון לר' יוסי מהו דיסחא א"ל יסחא מה אנן קיימין אי בדבר שיש בו סכנה אפי' בט' באב ואפי' ביום הכפורים אלא באין בו סכנה. ודלא כפירש ר"ח ז"ל שפירש איסטניס שהוא מסוכן דהואיל ולרפואה הוא בשעת הדחק שרינן ליה ולא כל דאמר איסטניס שרינן ליה עד שיאמרו בקיאין. ולא נהירא כדפירשנו

ואין עומדין עליהן בשורה. דילמא אתו לאסוקינהו ביוחסין

[דף י"ז ע"א] ובפמליא של מטה. דאמר מר במסכת אבות הוי מתפלל בשלומה של מלכות

אני בריה וחברי בריה. כלומר כך יש לו לב כמוני להבחין בין טוב לרע

וכל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא וא"ת והא אמר בריש פרק מקום שנהגו רבה רמי כתיב עד שמים חסדך וכתיב מעל שמים חסדך לא קשיא כאן בעוסקין לשמה כאן בעוסקין שלא לשמה, אלמא מעליותא היא. ואמר נמי לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לידי שמה. וי"ל דהכא מיירי שאינו לומד כדי לקיים אלא כדי לקנתר את חברו, אבל התם שמקיים מצות ושונה כדי שיכבדוהו. ואמר בירושלמי דפ"ק ולא מודה ר"ש שמפסיקין לעשות סוכה ולולב, ולית ליה לר' שמעון הלומד על מנת שלא לעשות נוח לו שלא נברא, א"ר יוחנן הלומד על מנת שלא לעשות נוח לו אלו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם, ובכי האי גונא מיירי בשמעתין, מ"ר

[ע"ב] אין פרץ שלא תהא סיעתינו כסיעתו של דוד שיצא ממנו אחיתופל. וביה שייכא לשון פרצה, שפרץ במלכות בית דוד יוצאת שייכא גבי דואג שיצא לתרבות רעה כדאמר בחלק כתיב דואג וכתיב דוייג, אמר הקב"ה בתחלה הייתי דואג שמא יצא לתרבות רעה, כיון שיצא לתרבות רעה אמר הקדוש ברוך הוא וי יצא זה. ואית דמהפכי יוצאת גבי אחיתופל דכתיב ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל. **(הגה"ה [גיליון ויש מפרשים יוצאת על שהתיר פלגשי דוד לאבשלום לעיני השמש, ופרץ בדואג שפרץ ברציחה, תוס' רבינו ברוך ז"ל

]:)** צוחה גבי גחזי כשנצטרע וכתיב וטמא טמא יקרא

והם ניזונין בזרוע. פירוש מחמת מעשיהן באין בכח. ומכאן הגיה ר"ת בתפלות של ראש השנה כי הם בזרוע עדיך באו, רוממותיך בפיהם שמו לזכרון. ובמחזורים כתיב כי הם בזרוע עדיך לא באו, וכלשון הזה יסד הפייט בפיוט אמנם אשמינו, דוברי בגאוה נעשינו עשה לנו כרחמיך. דחה משפט בחרב המתהפכת שהן באין בזכות מעשיהן

דקא חזו בשבחא דאורייתא תרי זימני בשתא. אבל בעצרת שאינה אלא יום אחד לא היו כל כך נאספין, ושמא ניסי מתרחשי להו

רב שישא בריה דרב אידי אמר לעולם לא תיפוך וכו', פי' ר"ח דהלכה כרב שישא דהוא בתראה, וקיי"ל דהלכה כרשב"ג דלא כל הרוצה ליטול את השם יטול. מיהו אין אנו רגילין עתה להחמיר שלא לקרות שבשום פעם אין אנו מכונין כל כך

סליק פרקא בס"ד

פרק מי שמתו

בפירש"י גרס תפלת השחר אחר היה קורא. אבל בירושלמי גריס מי שמתו. וכן נראה הסדר לפי התוספתא ולפי הענין שכל זה הפרק מיירי בק"ש. ואח"כ פסיק ותני סדר תפלה. ואיך יפסיק בסדר ק"ש. ולעיל נמי מיירי במת גבי רבן גמליאל שרחץ לילה הראשונה שמתה אשתו. וכן גריס רבינו שמואל מנוחתו כבוד

פטור מק"ש וכו'. בירושלמי מפרש טעמא א"ר בון כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימים שאתה עוסק בהם בחיים ולא ימים שאתה עוסק בהם במתים

אוכל בבית אחר ואינו מברך פרש"י ז"ל ואין צריך שיברך ברכת המוציא. ומשמע מתוך פירושו שאם רצה לברך הרשות בידו, מיהו לא משמע כן לקמן בשמעתין, דקאמר התם תוך ד' אמות הוא דאסור מכלל דאינו יכול לברך. ותימא שעתה נוהגין לברך. ואומר רבי דמה שמשמע כאן שאסור לברך זהו כשעוסק בצרכי המת, אבל אם כבר עסק או יש שם אחרים שעוסקים שפיר דמי. מיהו בירושלמי לא משמע הכי, דגרסינן התם אינו אוכל כל צרכו ואינו שותה כל צרכו ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ולא מזמנין עליו