תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות כג

לקמן ולא אשא פנים לישראל וכו'. ועוד יש לומר דלא דמי הלל ומגילה לברכת המזון דבהני איכא תרתי דרבנן שמגילה והלל עצמן אינן אלא מדרבנן והקטן דרבנן ולכך אינו מוציא גדול דליכא אלא חד חיובא דרבנן, אבל גבי ברכת המזון ליכא אלא חד חיובא דרבנן, שאביו חייב מדאורייתא שהוא גדול אך לא אכל אלא שיעורא דרבנן והקטן אכל הרבה ואין בו אלא אחת לפטור מדרבנן, ולכך יוציאנו, מ"ר. אבל קשה לי על פירוש זה מדאמר בערבי פסחים גבי רב ששת ורב יוסף דהוו אמרי אגדתא, וסברי דמצה בזמן הזה דרבנן וסומא אינו חייב במצות אלא מדרבנן כמו שמפרש. וא"כ היאך היו מוציאין אחרים דליכא, בהו אלא חד חיובא דרבנן ובדידהו איכא תרתי. ואמר לי רבי כי יש לחלק בין מי שלא נתחייב מעולם כמו קטן לסומא שכבר, הגיע לכלל חיובא דאורייתא

[ע"ב] דילמא כולה ר' יהודה היא וחסורי מחסרא וכו'. משום דפסקינן לקמן כר' יהודה, ומתניא נמי מתניתין סתמא אליביה ניחא ליה לאוקומה מתניתין דמגלה כולה כותיה, ורבינו שמואל ז"ל פירש משום שהמשנה קצרה דבריה שהיה לה לפרש דר' יהודה מיירי בקטן שהגיע לחינוך דאי לא הגיע פשיטא דלא מהני: **(הגה"ה [גליון. אי נמי משום קושיין דלעיל דמאי טעמייהו דרבנן דפסלי. כך מצאתי בגליון תוספת שאנץ

])** לעיל הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, בדיעבד אבל לכתחלה לא. אבל לתפלה הוי איפכא כדמפרש בפ"ק דיומא ודברת בם ולא לתפלה. פירוש שלא יוציא הדבור מפיו שישמיע לאזנו. והכי איתא לקמן יכול ישמיע קולו (לאזנו) בתפלתו. כבר מפורש ע"י חנה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע

אלא אי איתמר הכי איתמר וכו' אבל בשאר מצות דברי הכל יצא. ותימא והא בכולה סוגיא דלעיל מדמינן ברכת המזון לק"ש. וי"ל רב יוסף פליג אסוגיא דלעיל. ואע"ג דאי הכי הוא הו"ל למימר ור' יוסף אמר. מ"ר

שאול שמכניסין בו בקולי קולות אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות, כדאמר במדרש שעתיד הקב"ה לתקוע בשופר בשעת תחיית המתים תקיעה ראשונה עפרם ננער וכו'

מצננין לו גיהנם. כלומר אפי' נתחייב לידון בגיהנם מצננין לו באותו זכות

למה נסמכו אהלים לנחלים. פירש"י ז"ל כדכתיב כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה'. ונטיעה שייכא באוהלים דכתיב ויטע אהלי אפדנו. ויש ספרים שמביא זה הפסוק, מיהו פשטיה דקרא מיירי בבשמים דכתיב מור ואהלות. ולכאורה הי' נראה לרבי לומר דדריש מדכתיב לעיל מיניה מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל וסמיך ליה כנחלים נטיו וכו'

[דף ט"ז ע"א] הקורא ק"ש ואינו יודע היכן טעה יחזור לתחלת הפרק ודוקא שאינו יודע להיכן טעה, אבל אם היה יודע שאמר כל הפרק בטוב ונזכר שדילג פסוק אחד או תיבה אחת אינו צריך להתחיל אלא מאותו פסוק ואילך. ובהכי איירי מתניתין דקתני חוזר למקום שטעה. והכי תניא בתוספתא דמכילתין הקורא את שמע וטעה והפסיק בה פסוק אחד לא יתחיל אלא מאותו פסוק ואילך וגומר עד סופה וכן בהלל וכן במגלה הקורא את שמע וטעה ואינו יודע היכן טעה יחזור לראש, טעה באמצע הפרק חוזר לתחלת הפרק

ובעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל, שאין דעתו מיושבת עליו. ולא דמי להא דאמר לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל כגון על גבי כסא ועל גבי שרפרף. אבל באילן שעלה שם לעשות מלאכתו כעליה דמי ושפיר דמי אי לאו טעמא שאין דעתו מיושבת עליו

רב מרי בריה דבת שמואל. פירש"י ז"ל בכמה מקומות קורא לו רב מרי בר רחל ובת שמואל היתה ונשבית לבין הכותים ובא עלי' כותי ונתעברה ממנו ואח"כ נתגייר ושמו איסור גיורא. ואינו נראה דאמר בירושלמי דא"ל ר' יוחנן לרב שמן בר אבא איטפל בקרובתך נסב קדמייתא ומתה תניניתא ומתה שקרון חס ושלום לא שקרון אלא בגין חטאיה דחנניא בן אחי ר' יהושע שהיה מעבר שנים וקובע חדשים בח"ל. אלא ודאי לא היה מהן. ואחרינא הוה [בנתיה דשמואל לא הוו אלא תרתי שנשבו, ונשא אותם רב שמן בר אבא שהיה כהן הרי ודאי לא בא עליהם כותי]

הא בפרק ראשון. לאו דוקא פרק ראשון דהא רבא נמי דאיירי הכא לא מצריך כונה אלא בפסוק ראשון וכותיה קיי"ל כדפירשנו לעיל

אי ר' יהושע מאי איריא פועלים אפי' כל אדם נמי. וליכא למימר כל אדם רשות ופועלים חייבים דהא פשיטא כיון שכל אדם יכול להתפלל מעין שמנה עשרה אין זה שום חידוש אם פועלים עושים דוקא כך

וחותם בברכת הארץ וכולל בונה ירושלים באמצע. כי יש כח ביד חכמי' לתקן כן בשביל שישכרום בעלי בתים

חתן פטור מק"ש לילה הראשונה. ונראה נמי דביום אם לא עשה מעשה פטור כדתניא בתוספתא. ומייתי לה בפ' הישן בסוכה השושבינין ובני חופה פטורין מן התפלה ומן התפלין כל שבעה וחייבין בק"ש, ר' שילא אומר חתן פטור וכל בני חופה חייבין, וחתן דפטור מן התפלין היינו ביום: