תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות כ

של משנה מזכיר בברייתא אציל ואציל היינו קובר"א. דאמר במס' סופרים לא ישמיט אדם ספר תורה מחיקו ויחליצנו מפני שנוהג בו מנהג בזיון ולא יתננו על גבי ארכבותיו ויתן אצילו עליו, וזהו קובר"א ולא בית השחי שאין רגילות להניחן על ספר, וכן לא יחגרו ביזע ואמר בפ' שני דזבחים כשהן חוגרין אין חוגרין לא למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם אלא כנגד אצילי ידיהם. ואם הוא בית השחי אדרבה שם מקום זיעה ושם אין שום אדם חוגר. ועוד תדע דמרפק היינו אציל דכתיב בירמי' על כל אצילי ידים ומתרגמינן מרפוקי ידוהי. והא דכתיב בירמי' שם בלויי הסחבות תחת אצילי ידיך, היינו קושר"א ולא בית השחי, שלועזין איישל"ש. והכי נמי משמע בערכין מדפריך בגמ' וביד עד האציל ורמינהו קדוש ידים ורגלים עד הפרק. ומשני דאורייתא עד הפרק בנדרים הלך לשון בני אדם, ומדאורייתא עד הפרק והתנא דבי מנשה ידך זה קבורת, אלא דאורייתא קיבורת וכו' ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם, אלמא קיבורת למעלה מן האציל, ובנדרים הוי עד האציל והא דאמרינן בנדה בס"פ המפלת גבי תינוק במעי אמו ושני אציליו על שני ארכבותיו וראשו מונח בין ברכיו. ואם הוא בית השחי ניחא טפי שאז הוא נוח להניח ראשו בין ברכיו, ושמא מחמת שהתינוק רך יכול הוא להניח ראשו בין ברכיו, כשהאצילין על ארכבותיו. ובפירוש חומש פירש"י ז"ל בפ' ואתה תצוה שאצילין קובר"א. גבי לא יחגרו ביזע, ובפירוש ר"ח פירש שתי לשונות, בלשון אחד פי' קיבורת הזרוע שכנגד בית השחי והוא בצפ"ת אלדר"ע (בלשון ערבי הוא) ויש אומרים טה"ר אלכ"ף, ולשון ראשון הוא מה שפירשנו

עד כאן כונת הלב דברי ר' מאיר. שפסוק ראשון הוא קבלת, מלכות שמים. וקיימא לן כרבא דהוא בתראה

ובלבד שלא יחטוף בחי"ת. והוא הדין שלא יאריך באל"ף דהוה משמע אי חד כלומר אין חד

עד על לבבך בעמידה. פירש ר"ח ובירושלמי ר' אידי רב הונא רב יוסף ורב יהודה בשם שמואל צריך לקבל עליו עול מלכות שמים מעומד. מיהו אם יושב אינו עומד, אלא אם מהלך עומד. ולדידן דס"ל כרבא שאין צריך כונה אלא פסוק ראשון כר' מאיר גם לא היה צריך לעמוד כי אם בפסוק ראשון, דעמידה אינו אלא מטעם דבהליכה אינו יכול לכוין והא דאמר בפ"ק דיומא מתני ליה רב הונא לחייא בר רב קפוטל ואחוי ליה בידיה קבוטל בבי"ת, ולימא ליה, רב ק"ש הוי קרי, פי' ולכך אחוי ליה בידיה. והתניא ר' אליעזר בן יעקב הקורץ בעיניו והמרמז באצבעותיו עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב וגו' ומשני לא קשיא כאן בפרק ראשון וכאן בפרק שני, פי' בפרשה ראשונה אסור לרמז בשניה מותר. וכן לקמן בפרקין גבי עוסקים במלאכתן וקורין הא בפרק ראשון הא בפרק שני, לאו דוקא נקט פרק ראשון שאין צריך כי אם בפסוק ראשון שהוא מצות כונה אלא משום דאיכא מ"ד דכל פרק ראשון צריך כונה, נקט פרק ראשון

פרקדן פניו למעלה. אפוריא קדל. ונו"ן מתחלפת בלמ"ד כמו אל פשטתם (בש"א כ"ז) כמו אן פשטתם נשכה לשכה בספר עזרא. וכן מוכח בבבא בתרא בפ' המוכר את הספינה גבי מתי מדבר דהוה חד גני אפרקיד וחלף טייעא כי רכיב גמלא ורומחיה ק בידיה תחת ברכיה וכו'

לייט עליה אביי [לפנינו הגרסא ריב"ל] אמאן דגני אפרקיד. פרש"י ז"ל שמא יישן ויתקשה ויראה קשויו ויתגנה על הבריות, ורבי מפרש משום שבא בקרוב לידי הרהור, ולהכי מייתי לה בנדה בפ' כל היד ולשם כתבתי

השתא מישאל שאיל אהדורי מיבעיא. ובכי האי גונא לא שייך למימר זו ואין צריך לומר זו שהכל דבר אחד הוא. ועוד שמוצא ברייתא שניה כמו שמגיה

[דף י"ד ע"א] ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל. פירש בה"ג לאו דוקא יחיד אלא אפילו צבור קורא יחיד כיון שאין כל ישראל יחד כגון בשחיטת ערבי פסחים וכגון שתקנו נביאים ראשונים שיאמרו הלל על כל צרה שנגאלין ממנה שכל ישראל ביחד. וכן פירש רבינו תם. והא דתניא בפרק בתרא דתענית (כ"ח:) יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, יש לפרש יחיד כלומר דלא כניפי כל ישראל אם בא עליו צרה וניצול הימנה לא יתחיל לקרות הלל לגומרו אבל צבור דכל ישראל בכל עת שנגאלו ואפי' בשאר ימים מתחילים וגומרים, ור"ח פירש יחיד ממש לא יתחיל בברכה ואם התחיל בברכה בהני י"ח גומר

וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל. מכאן משמע שאין לפסוק אפי' בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אלא מפני הכבוד, וא"כ משמע שצריך לברך עליו, ומכאן קשה לר"ת על מ"ש במחזורים בשם רש"י ז"ל שלא היה מברך על ההלל בתחלתו לקרוא את ההלל משום דאמרינן בתענית פרק בתרא (כח:) מנהג אבותיהם בידיהם גבי הלל דראש חודש, ואמנהגא לא מברכינן, כדמשמע בסוכה פ' לולב וערבה (מ"ד:) גבי אמר אייבו הוה קאימנא קמי דר' אליעזר בר צדוק אייתו ערבה קמיה, פירוש ביום שביעי של ערבה, חביט חביט ולא בריך. אמר מנהג נביאים הוא, אלמא דאמנהגא לא מברכינן, והכא משמע מדאסור להפסיק בו אם לא מפני הכבוד ש"מ שהיו מברכין עליו.