תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות יט

וארו חיוא תנינא דמיא לדוב וגו' וקשה אדרבה מלכות בבל חשיבא טפי שנמשלה לארי, והשתא אתי שפיר, לפי שהדוב בעל תחבולות להזיק יותר כדמשמע הכא

ר' אלעזר אומר עובר בלאו. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ויש לפרש דבר קפרא לא חשיב ליה לאו משום שניתק לעשה דכתיב והיה שמך אברהם. ואידך לא דמי ללאו דנותר שניתק לעשה לפי שמתקן הלאו, ולא נהירא, ומה שהזכיר בר קפרא עשה ולא הזכיר הלאו אי סבר לה לדר' אלעזר משום דלא משמע עשה כל כך אלא קריאת השם, פירש שהוא עשה, בירושלמי דהאי פרקין למה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב ושמו של יצחק לא נשתנה, אלו אבותיו קראו אותו בשמו, אבל יצחק הקב"ה קראו יצחק שנאמר וקראת את שמו יצחק

סליק פרקא קמא בס"ד. בנל"ך ואע"י בילא"ו

פרק היה קורא

אם כיון לבו יצא. ואע"ג דלא קראה בברכותיה. וכן פירש ר"ח ואמר נמי בירושלמי א"ר אבא זאת אומרת ברכות אינן מעכבות

ובאמצע שואל וכו'. ואמר בירושלמי עד כאן באמצע הפרשה ואפי' באמצע הפסוק, ר' ירמי' מרמז ר' יונה משתעי רב הונא בשם ר' יוסף ודברת בם מכלל שיש לך רשות לדבר בם והיינו נמי הא דאמר בפ"ק דיומא ודברת בם ולא בתפלה פירוש שאין משיבין בתפלה מפני הכבוד, ורש"י ז"ל פירש שם שהתפלה בלחש

ש"מ מצות צריכות כונה. וא"ת אמאי לא דייק מהא דאמר בפ"ב דמגלה על הא דתנן היה קורא דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא, ויתרץ כמו כן בקורא להגיה. וי"ל דהתם פשיטא ליה דקורא להגיה דומיא דדורשה אבל הכא לא מיירי מידי בהא ולכך היה סבור שהמשנה מצרכת כונה

בקורא להגיה. פירש"י ז"ל לראות אם יש בו טעות. ואפי' לקריאה לא מכוין ור"ח ז"ל פירש בקורא להגיהה שקורא כעין חסרות מזזת לטטפת, כאדם המגיה ומדקדק באותיות שלא לכתוב יותר כמו על פי המסורת

וחכמים אומרים בכל לשון. אומר רבי דקיי"ל הלכה כחכמים דהלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו ועוד דאמרינן בסמוך ורבנן סברי לה כמ"ד הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, והכי פסקינן לקמן הלכתא. ועוד דקאמר ורבי ס"ל כר' יוסי דאמר לא יצא ולא קאמר תרתי שמעת מיניה כדקאמרינן לקמן בפרקין דר' יהודה סבר לה כרבנן דאמרי בכל לשון שאתה שומע, ור' יוסי תרתי שמעת מינה לפי שלא היה רוצה שיחלוק על רבנן, ובכאן לא חש אם נעמיד רבי אליבא דלא כהלכתא

בכל לשון נאמרה. פירש"י ז"ל בפ"ב דמגילה לקרות בספר תורה. מיהו לא אשכחן שתהא קריאת ספר תורה מן התורה. אך יכול להיות שהיא מה"ת כגון פרשת זכור ופרשת פרה אדומה וכיוצא בהן. ורבי פירש בכל לשון נאמרה, כל קריאות צריך לומר בלשון הקודש כגון מקרא בכורים וידוי מעשר ומקרא חליצית כולן בלה"ק למ"ד בלה"ק נאמרה או בכל לשון למ"ד בכל לשון נאמרה. וא"ת בסוטה פ' ואלו נאמרין דקא חשיב במשנה הנאמרין בלשון הקודש והנאמרין בכל לשון ומייתי קראי טובי בגמ' לנאמרין בכל לשון ולנאמרין בלשון הקדש, מה נפשך אם בלשון הקודש נאמרה אין צריך פסוק לנאמרה בלשון הקדש, ואי בכל לשון נאמרה אין צריך פסוק לנאמרה בכל לשון. וי"ל דודאי אין צריך פסוק להאי ולהאי, אבל התלמוד מצריך שם פסוקים אליבא דכולי עלמא להאי ולהאי

עד כאן (מצות) [צריכה] כוונה. עד בכל מאדך ששני פסוקים הללו מדברים ביחוד השם באהבתו ויראתו. מיהו רש"י ז"ל לא פי' כך

[ע"ב] אשר אנכי מצוך, דאי כדקאמרת הו"ל למימר אשר צויתיך מצוך משמע לפנים [מכאן ואילך], ומ"מ האלה איצטריך דאי לאו הכי הו"א אפי' פרשה שניה בכלל

צריכה שתהא שימה כנגד הלב. פירש"י ז"ל על גובה היד כנגד הלב, על קיבורת הזרוע שקורין ברדו"ן. יש שהיו רוצין לומר שמניחין תפילין בקנה שלמעלה מן היד לפני האציל שקורין כושר"א וזה קרוי זרוע. ואינו נראה לרבינו תם דהא הכא משמע שהנחת תפילין של יד כנגד הלב ואי אפשר להיותה כנגד הלב אלא אם כן יניחם על הקיבורת שהוא אחר האציל. ועוד אמר ר"ת דבכל מקום מזכיר זרוע גבי תפילין והזרוע הוא למעלה מן האציל שקורין קובר"א, כמו שמוכיח במס' אהלות בפ"ק שמונה שם רמ"ח איברים שבאדם וחשיב שלשים בפיסת היד ששה בכל אצבע שנים בקנה ושנים במרפק אחד בזרוע ואחד בכתף, משמע שמה שאחר היד הוא הקנה ומה שאחר המרפק הוא האציל שקורין קובר"א כמו שאפרש והוא הזרוע והוא שמניחין בו תפילין. והוא שכתוב באיוב כתפי משכמה תפול ואזרועי מקנה תשבר ותדע דמרפק הוא האציל שקורין קובר"א, דתנן בערכין פ' האומר משקלי משקל ידי עני ממלא חבית של מים ומכניס ידו עד מרפיקה וכו' ובמקום מרפיקה