תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות יח

לחכמים אי אתם מודים לי שציצית מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי כסות לילה פטורה מן הציצית א"ר הילא טעמא דרבנן שכן אם הוא טלית שמיוחדת ליום ולילה שחייבת בציצית

[ע"ב] פטור מק"ש כיון שהזכיר פטור מכל מצות האמורו' בתורה הוי ק"ש בכלל, אלא הזכירה לאשמועינן דאפי' הני שזמנם קבוע פטור מהן ואם לא הזכיר אלא מצות האמורות בתורה הו"א דמיירי בהני שאין זמנם קבוע ותפלה נקט אגב תפלין

שליחא הוא דעוית. כתוב במחזורים כי פעם אחת שלח רבינו יצחק בר' יהודה אחר טלית שלו ושהה השליח וכבר התפלל ק"ש בברכותיה ונתעטף בטליתו והתפלל, והביא ראיה לדבריו מדאנח רב תפלין בין ק"ש לתפלה דמאי שנא ציצית, ואינו נראה דהא ודאי ציצית לא דמי לתפלין דהאמר בסמוך דהקורא ק"ש בלא תפלין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו, וה"ה נמי אין נכון לו להתפלל בלא תפלין, ואמר נמי בסמוך יטול ידיו ויניח תפלין ויקרא ק"ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלימה. אבל ברכת ציצית לא שייכא לק"ש ודומה הפסק ואפי' מותר לישאל שלום בין הפרקים, במצות ציצית אין לו להפסיק כי כמו כן יכול ללובשו לאחר תפלתו

[דף ט"ו ע"א] דרב חסדא הוה לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן ק"ש. כתוב בספרים וה"מ לק"ש אבל לצלותא בעי לאהדורי, דאמר ריש לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ד' מילין כמו ששנויה בפסחים בפ' אלו עוברין ובחולין פ' העור והרוטב ואינו בספרים ישנים וגם במקצת חדשים. ורש"י ז"ל לא פירש כאן כלום דודאי ה"ה נמי בעידן צלותא מטעם שלא יעבור זמן תפלה דמאי שנא האי מהאי. וגם רש"י ז"ל לא פירש טעמא דלתפלה משום נטילת ידים אלא כדי להתפלל בבית הכנסת במנין. וגם בספרים כתוב לקמן בפ' מי שמתו גבי בטלוה לנטילותא כדרב חסדא דרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא ולא הזכיר ק"ש וגם מתוך לשון הערוך משמע שלא היה כתוב בספרים שפירש כן מסברא דנפשיה דדוקא לק"ש ולא לתפלה מההיא דריש לקיש אלא ודאי בכל ענין מותר בין לק"ש בין לתפלה. מ"ר

דילמא ר' יהודה היא. במשנה לא נזכר ר' יהודה גבי לא השמיע לאזנו יצא, אלא פשיטא לי' מדאיירי ר' יהודה בסיפא, דת"ק דרישא נמי היינו ר' יהודה

להודיעך כחו דר' יוסי דאמר דיעבד נמי לא. וא"ת לישמעינן כחו דר' יהודה דאפילו לכתחלה שפיר דמי דכח דהיתירא עדיף. כדאמרינן בכמה דוכתי, ויש לומר דהא לא חשיב ליה כח דהיתירא כיון דלא דריש שמע השמע לאזניך וכו' פשיטא דלכתחלה נמי שפיר דמי דמהיכי תיתי שישמיע לאזנו. ועוד דהא בשאר מצות לכ"ע יצא כדקאמר לקמן

חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה. אי ר' יהודה האמר דיעבד אין לכתחלה לא. ולא בעי למימר ה"מ ק"ש דאורייתא אבל תרומה דרבנן שרי אפי' לכתחלה כדמפלגינן לעיל בין ק"ש דאורייתא לתרומה דרבנן, דלענין לכתחילה אין להתיר בדרבנן יותר מבק"ש

אלא הא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו וכו' עד אי ר' יוסי אפי' דיעבד נמי לא. תימא היכי מדמי ברכת המזון לק"ש, בשלמא תרומה דלעיל ומגילה דלקמן שהם מדרבנן יש לדמות לק"ש שתיקנו שישמיע לאזנו כמו בק"ש, ברכת המזון דאורייתא היכן מצינו שצריך שישמיע לאזנו והא לא כתיב ביה שמע, ולמה יש לתקן דלא יצא אם לא ישמיע לאזנו כיון דמן התורה יצא. יש לומר דפשיטא ליה דגמרינן ברכת המזון מק"ש, ואע"ג דבסוטה מפקינן מתרי קראי בפ' ואלו נאמרין דברכת המזון ושמע אם אמרן בכל לשון יצא, שמע בכל לשון שאתה שומע, וברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת בכל לשון שאתה מברך, לא איצטריכו אלא משום דהוו שני כתובים הבאים כאחד דלא גמרינן אחריני מינייהו. ועוד דלא צריכי אלא למ"ד כל התורה כולה בלשון הקודש נאמרה וצריכי הני קראי להכשירם בכל לשון, דלא ילפי מהדדי אי נמי כיון שתיקנו שצריך להשמיע לאזנו כמו בק"ש תיקנו ממש דלא יצא אם לא ישמיע לאזנו כמו בק"ש, כך פירשו במגילה בשם רבי

חוץ מחרש. סתם חרש דעלמא הוי אינו שומע ואינו מדבר אבל זה מדבר ואינו שומע כיון שיכול לקרות במגילה. ואע"ג דבעלמא הוי כפקח לכל דבר הכא לא כיון שאינו יכול להשמיע לאזנו

ור' יהודה מכשיר בקטן. תימא באיזה קטן מיירי אי בקטן שלא הגיע לחינוך מאי טעמא דר' יהודה דמכשיר והאמרינן בראש השנה בפ' ראוהו ב"ד כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן ואי בהגיע לחינוך מאי טעמא דרבנן דפסלי והלא האחרים נמי אין חייבין אלא מדרבנן. וכן ק"ש והלל דאמר בלולב הגזול שאם קטן מקרא אותם שעונין אחריו מה שאומר ומשמע בקטן שהגיע לחינוך מיירי מדקרי הלל ואמאי לא אתי דרבנן ומפיק גדול שגם הוא אינו חייב אלא מדרבנן, דהכי נמי אמרינן לקמן בפרק מי שמתו ובן מברך לאביו. ומוקי לה התם כגון שלא אכל אביו אלא שיעורא דרבנן כזית או כביצה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ומאי שנא דלא אמרינן הכא הכי. יש לומר דשאני גבי ברכת המזון שהיא חומרא יתירא כדאמרי'