תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות יז

ועוד קשה מההיא דתענית פרק בתרא גופיה דקאמר התם רב איקלע לבבל חזינהו דהוו קרו הלל בראשי חדשים סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דמדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם, ואי לא מברכינן בתחלת הלל למה לא ידע רב דמנהגא בעלמא הוא כיון שלא היו מברכין עליו, כי דוחק הוא לומר שרב לא בא בתחלת הלל דא"כ הוה ליה למימר רב איקלע לבבל ועל לבי כנישתא ושמעינהו דהוו קרו הלל, דהוה משמע שלא בא בתחלה. אלא משמע דאמנהגא מברכינן ועוד הרי י"ט שני שמנהג אבותינו כדאמרינן בפ"ק דביצה ואפי' הכי מברכין ומקדשין עליו כמו ביום טוב ראשון ולא שייך הכא ההוא מנהגא של ערבה דלא מברכינן עליה משום שאינה אלא חבטה בעלמא. ועוד דאמרו בירושלמי אם הלכה רופפת בידך ראה היאך הצבור נוהגין ונהוג כך, ומנהג הוא שמברכין עליו, ר"ת

ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל. אומר ר"ת ז"ל שאין לדקדק מכאן דדוקא בי"ח גומר אבל בשאר ימים חייב לקרותו בדילוג כמו בר"ח, דהאמר בתענית פרק בתרא הלל דר"ח לאו דאורייתא. ועוד מדבעי רב לאפסוקינהו ש"מ שלא היו חייבין לקרותו אפי' בדילוג שאם היה חובה לקרותו בדילוג אמאי בעי רב לאפסוקינהו, כי האיך ידע שיגמרוהו. וכי תימא ששמע רב מתחלה שברכו לגמור את ההלל והיה סבור שיגמרוהו הא ודאי ליתא שלא היו מברכין לגמור את ההלל אפי' בשאר ימים כשגומרין אותו ומברכין היו מברכין לקרות כמו שאנו מברכין על מקרא מגילה ואע"ג שאנו גומרין אותה אין אנו מברכין לגמור. וגומרין נמי היינו קורין כמו ותיקון היו גומרין אותה עם הנץ החמה אבל האחרונים חלקו בלשון לקרות ולגמור להבחין להדיוטות בין ימים שהיחיד גומר לימים שאינו גומר. ועל קריאת הלל שבלילי פסחים פירשו הגאונים ז"ל שאין מברכין עליו לגמור את ההלל בתחילתו לפי שמפסיקים בו ואוכלין סעודתן ואינו אלא כקורא בעלמא, אבל במס' סופרים כתוב דבשני לילות של פסח גומרים את ההלל. אבל בפ' שני דערכין לא חשוב להו. ועוד כתב שם צריך לברך עליהם ולקרותם בנעימה דתני ר' שמעון בן יהוצדק י"ח ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל ובגולה כ"א יום ושני לילות. ומצוה לקרות את ההלל בשני לילות של גולה ולברך עליהם ולאמרם בנעימה לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו, ובתוספותי לביצה כתבתיה בס"ד

טועם ואין בכך כלום. פירש ר"ח ז"ל כגון שחוזר ופולט דלא חשיבא הנאה מן הטעימה, וגם אין צריך ברכה, ולהכי רב אמי ורב אסי טעמי עד רביעתא

ר' יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. לא ידענא אי בעי למימר לא יפסיק כלל ואפילו להשיב לא דחמיר טפי מבאמצע הפרק. או דילמא לא רצה אלא לומר דלא מחשבינן ליה כמו בין הפרקים אבל יכול להשיב כמו באמצע הפרק

ויאמר אינה נוהגת אלא ביום. דקסבר דציצית מצות עשה שהזמן גרמא כר' שמעון דפליג אדרבנן במנחות פ' התכלת. ומכאן אומר ר"ת דהלכה כר' שמעון דקרי לה לציצית מצות עשה שהזמן גרמא. וכולהו שמעתא נמי אית ליה דציצית אינו נוהגת אלא. ביום. וכן משמע בשבת בפ' במה מדליקין גבי ר' יהודה בר' אלעאי שהיו תלמידיו מחבאין כנפי כסותם מפניו מפני שלא היו ציצית בכסותן. דקאמר אינהו סבור משום כסות לילה, ומדנקט האי טעמא ושבק כל הני טעמי אחריתי דמנחות יקרע סדינו וכו' ש"מ דאליבא דהלכתא מסיק טעמא, וכן בשבת פרק במה מדליקין מייתי הך דרשה דוראיתם אותו פרט לכסות לילה, ולא מייתי דרשה דממעט מינה בעלת חמש משום דאתיא כרבנן דר' שמעון בפרק התכלת. ועוד דבזבחי' (י"ח:) פליגי תנאי ומרבי חד כסות סומ' מאשר תכסה בה ואידך מאשר ולא קאמר דס"ל כרבנן דר' שמעון ודחיק לאוקומי תרווייהו כר' שמעון משום דהלכתא כותי'. ועוד תניא בפ"ק דקדושין [דף ל"ד] ברייתא דסברה דציצית מצות עשה, שהזמן גרמא, מיהו יש ספרים דלא גרסי התם ציצית, ועוד מדדרשי רבנן דר' שמעון פ' התכלת וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ואיזו זו ק"ש, אלמא ק"ש דאורייתא, ולקמן בפ' מי שמתו פליגי אמוראי אי ק"ש דאורייתא או דרבנן, ומשמע לכאורה כמ"ד דרבנן וא"כ לא דרשי לקראי כרבנן, ומיהו לאו מילתא היא דהוה מצי למידרש מיניה דרשה אחריתי דדריש התם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת והיינו כלאים. וע"כ אנו צריכין לומר כן דהא רב יהודה הוא דאית ליה לקמן בפ' מי שמתו דק"ש דרבנן ואיהו ס"ל פ' התכלת דציצית מצות עשה שלא הזמן גרמא, מדהוה רמי תכילתא לפורזמי דאינשי ביתיה וכו' וא"כ ע"כ לא ידרוש וזכור מצוה אחרת ואיזו זו ק"ש כרבנן, דהא אית לי' לקמן ק"ש דרבנן אלא יעמידנו לדרשה דכלאים. ועוד ראיה מדקאמר בפ"ק דסוכה רב עמרם חסידא רמי תכילתא לפורזמי דאינשי ביתיה, וכן דרב יהודה בפ' התכלת משמע שאחרים לא היו עושין כן. וקשה למ"ד ציצית חובת עלית הוא היכא אשכחן זמן גרמא בציצית והלא בכל הטליתות יש לו להטיל ציצית, ובשלמא למ"ד חובת גברא אתי שפיר שביום חייב ובלילה אינו חייב, אלא למ"ד חובת טלית הוא מה שייך זה ללילה. י"ל כיון שכסות המיוחד ללילה אינו חייב בציצית הוי זמן גרמא, ובירושלמי דקדושין יש אמר להם ר' שמעון