תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות יב

דזמן תפלה עם הנץ החמה משמע ליה דקא מיירי בחביבות התפלה ולא בעיקר ק"ש, ולהכי לא פריך מיניה גבי ק"ש שהיה יודע שהיו קורין אותה שלא כדין מפני חביבות התפלה וממהרין אותה קודם זמנה והכי אית ליה לר"ש משום ר' עקיבא דזמנו הוי אחר הנץ, ופסיק ריב"ל כוותיה וכן משנה דיומא, מיהו קשה לשון מצותה דקאי אק"ש משמע שזהו המצוה ועיקר הזמן, וגם אביי דבתראה הוא פסק כאחרים וכותיקין, ורבינו יעקב פירש דאביי סימנא בעלמא נקט, כלומר סמוך להנץ החמה כמו שעושים ותיקין יש לו לעשות אך הם מקדימין מעט קודם הנץ, ואביי קאמר אחר הנץ כמשנה דיומא, ואמר נמי במגלה פ' הקורא ואין טובלין אלא ביום וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר, אלא דבר שמצותו ביום מצותו עם הנץ החמה, אבל קשה לפרש כן שאביי יאמר לק"ש כותיקין וליה לא ס"ל, והא דאמר לקמן בגמ' דבשחר מברך דזמן יוצר אור לא מטא בעמוד השחר כשהיו קורין אותו אנשי משמר לא בעי למימר דלא הוי עד הנה"ח דהוי ה' מילין לאחר עמוד השחר אלא יכול להיות בזמנים השנויים במשנתנו שאז צריך לומר יוצר אור. ובתוספות ה"ר יוסף שפירש לפני רבינו שמואל משמע שסובר כפירוש רבי, ור"ח פירש דהאי גומרין קוראין ופוסק דזמן ק"ש מהנץ החמה עד ג' שעות כר' יהושע, ומפרש ייראוך עם שמש שיקבלו עליהם עול מלכות שמים, ואינו נראה דלישנא דכדי שיסמוך גאולה לתפלה, משמע דמיירי בעיקר תפלה וגם קרא דייראוך עם שמש מוקמינן ליה גבי תפלה פ' תפלת השחר, ועוד דלשון גומרין לא אתי שפיר ושמא יש לפרש שלא היו גומרין אותה בעונתה וכדפירשנו (לקמן בפ"ב) ניחא טפי. מ"ר

כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום. פירוש כותיקין דוקא, והכי משמע לישנא דבסמוך זימנא חדא סמיך גאולה לתפלה וכו'

אלא אפי' לקראת מלכי אומות העולם וכו' בירושלמי דפרקין מצוה לראות גדולי מלכות וכו', משמע אפי' גדולי אומות העולם קאמר

מכדי יהיו לרצון אמרי פי וכו' נימריה מעיקרא. וא"ת ומאי קושיא יותר נכון לומר ה' שפתי תפתח מעיקרא, ויהיו לרצון בסוף שכתוב בסוף המזמור, ויש לומר דדרשינן בירושלמי סמיכת גאולה לתפלה מדכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה על כן נכון היה לומר אותו תחלה דהוי וגואלי סמוך לתפלה, רבינו אלחנן

אשרי האיש ולמה רגשו חדא פרשתא היא. מכאן קשה לפירש"י שפירש במגילה פ"ב גבי ברכות השנים ודוד כי אמרה בפרשה תשיעית אמרה, וא"ת שמינית היא אשרי האיש ולמה רגשו תרתי נינהו, דהכא ד מוכח דחדא נינהו אלא יש לפרש למה ה' תעמוד מרחוק שיש שם פרשה, הויא תחלת המזמור

[ד' י' ע"א] כל פרשה שהיתה חביבה כו' פתח באשרי לאו דוקא נקט אשרי אלא לישנא דקמייתא נקט כלומר חתימה מעין פתיחה כמו אותן שמתחילין בהללויה, ומסיימין בהללויה וכן הודו וכן אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, וכן כיוצא בהן, וכן הוא דרך שבח יותר, ולכך תקנו חכמי' ברוב ברכו' מעין פתיחתן סמוך לחתימתן ודלא כפיר' ה"ר יוסף. חטאים כתיב אע"ג דהיינו נמי חוטאים דהא לא קרינן חטאים בחטף פת"ח. מ"מ מדשני קרא ולא כתב חוטאים, דריש ביה חטאים כמו עונות, וכן שמא יש לדרוש בחרב ימותו כל חטאי עמי מדלא כתיב חוטאי

מעשה דשאול הוה ברישא. שמא היה יודע שיש הרבה בתורה אין מוקדם ומאוחר, אלא הני תרי עניני הוו כחד ענינא קא בעי, ורבינו שמואל פירש לפי הפשט דסמיך מעשה דאבשלום ללמה רגשו גוים שהיה בתחילת מלכותו לפי פשטו כדכתיב וישמעו פלשתים כי משחו את דוד ויעלו פלשתים לבקש את דוד שהיו רוצים להעבירו ממלכותו לפי שהיה עבד לאכיש ואבשלום כמו כן רצה להעבירו ממלכותו, אבל בימי שאול לא היה מלך

מסיפא דענינא תוסף רוחם. ולא גרסינן מרישא דענינא

כך מקובלני מבית אבי אבא. אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים כדכתיב בדברי הימים וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עומד בין השמים ובין הארץ, וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים, וכתיב ויפלו דוד והזקני' מתכסים בשקים ובקשו רחמים

[ע"ב] שסמך גאולה לתפלה. משום הך מילתא מייתי לכולה מלתא דחזקיהו

וגנותי על העיר הזאת. אחר שחלה חזקיהו כתיב

שלא ראתה קרי עליהם. וא"ת מאי האי דקאמר לעיל שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש דלמא היינו לפי שראתה הסדין, ויש לומר דמ"מ נתנה לב להכיר ולראות יותר מבעלה שלא נתן לב

בהוד יופיה. זה כתוב אחר כך כשהלכה אל אלישע שיחיה בנה, אבל כענין הזה הכירה בו מתחלה

רגל ישרה. פירש"י ז"ל דדייק מדכתיב רגל דמשמע תרווייהו כחד רגל, אי נמי י"ל מדכתיב ישרה, שמכוונות רגליהן ומיישרות. בירושלמי דפרקין פליגי בה רי אמורא חד אמר ככהנים דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי, כלומר שאין להם להרחיב את פסיעותיהן אלא מהלכין עקב בצד גודלו, חד אמר כמלאכים דכתיב רגליהם רגל ישרה, מכאן נראה לרבי דהא דאמרינן בסוכה אמרו עליו על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי יריכות משור גדול הלקוח באלף זוז והיה הולך