תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי סוטה א:ב:ה

מיליהון דרבנן פליגין דמר ר"ז ר"י בשם ר"י קטנה שזינתה אין לה רצון להיאסר על בעלה כו' ברם הכא כו' כדי להבין הסוגיא הזאח מוכרחים אנחנו לבאר שיטת הרמב"ם ז"ל דהרעישו העולם וכאשר יתבאר שיטת הרמב"ם ז"ל לפענ"ד יתבאר שמעתתא בע"ה כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' א"ב ובפ"ב מה"ס וז"ל ז"ל קטנה שהשיאה אבי' אם זנתה ברצונה נאסרה על בעלה לפיכך מקנין לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה אבל הקטנה בת מיאון אין מקנין לה שאין לה רצון להאסר על בעלה ואפילו הי' כהן לא נאסרה עליו עכ"ל ז"ל והקשה הראב"ד ז"ל והלא אמרו פתוי קטנה אונס הוא כו' עכ"ל ז"ל והה"מ ז"ל בה' א"ב והמל"מ ז"ל בה' אישות מאריכים לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל ונשאר בקושיא מסוגיא מפורשת במס' יבמות דף ל"ג ע"ב ובדף ס"א ע"ב ולפענ"ד נראה שדברי הרמב"ם ז"ל עולים יפה מאד ואין שום סתירה מהנך סוגיות ומקורו הוא מקור נאמן וע"כ דדינא הכי ונקדים לזה שיטת הרמב"ם ז"לבפ"ב מה' סוטה ה"ב וז"ל ז"ל ואלו הן הנשים שאינן ראוין לשתות אע"פ שהן רוצות לשתות ובעליהן רוצין להשקותן אלא יוצאת בלי כתובה משיבאו עדי סתירה אחר עדי קינוי ויאסרו על בעליהן לעולם וחמש עשרה נשים הן ואלו הן הארוסה ושומ"י וקטנה אשת הגדול וגדולה אשת הקטן ואשת אנדרוגינוס ואשת הסומא ואשת החיגר או האלם או מי שאינו שומע או שהוא כרות יד כו' כו' ובה"ג ומנין שאינה ראויה לשתות שנאמר אשר תשטה אשה תחת אישה תתת פרט לארוסה ושומ"י שאינה תחת אישה אשה פרט לקטנה תחת א לאשת הקטן ואנדרוגינוס שאינו איש ונעלם מעיני פרט לסומא להעמיד הכהן פרט לחיגרת ונתן על כפי' פרט למי שאין לה כף וכו' ואמרה האשה פרט לאלמת כו' כו' וכתב הכ"מ ז"ל ומה שכתב וקטנה אשת הגדול וגדולה אשת הקטן ואשת אנדרוגינוס נראה שהטעם משום דכתיב והביא האיש את אשתו איש לאפוקי קטן אשתו לאפוקי קטנה ותו דרשינן איש וודאי ולא אנדרוגינוס עכ"ל ז"ל ותמה המל"מ ז"ל ע"ז למה הוצרך הכ"מ ז"ל לזה הלא רבינו ז"ל עצמו בה"ג מפרש שנלמד מפסוק אשה תחת אשה עכ"ל ז"ל ובאמת תמי' גדולה הוא:

ונקדים דברי המל"מ ז"ל בה"ס פ"ב ה"א דאם אמר הבעל שאינו רוצה להשקותה נותן לה כתובתה וקשה הא כיון דנסתרה א"כ הוי עוברת על דת ופשיטא דאין לה כתובה וכ"ת הא קי"ל דצריך התראה להפסידה כתובתה הא כיון שקינא לה א"כ הוי התראה ויכול הבעל למימר לה לו יהי דאת טהורה אני רוצה לגרשך מפני שעברת על דת אחר התראה ולא תטול כתובה ומאריך בזה ומסיק במסקנא דבירורן של דברים הוא כך דהא דעוברת על דת מפסדת כחובתה לאו משום איסורא דידה דהא לא מצינו באשה שעבדה איסור כגון דאכלה חלב או דם שחפסיד כתובתה אלא העיקר משום דמכשלת לבעלה ונודרת ואינה מקיימת בנים מתים וכדומה לפיכך כשמבררת ע"י השקאה שטהורה היא שפיר יש לה כתובה ואי דעברה על דת דאפילו דטהורה היא מ"מ עברה על איסור יחוד מ"מ בשביל זה לא אבדה כתובחה בשביל שעבדה איסור שאינו נוגע לבעלה אבל כשהיא אינו רוצה לשתות או בזמן הזה דליכא מים המאררים שפיר אבדה כתובתה בעוברת על דת דשמא זינתה לפיכך כשעבדה דבר פריצות אימא זונה היא ומכשלת אותו ע"כ אין לה כתובה אבל כשהוא אינו רוצה להשקותה והיא רוצה לברר לו שהיא טהורה והוא אינו רוצה יש לה כתובה סוף דבר דענין עוברת על דת הוא לאו משום דעבדה איסור אלא העיקר כיון דעבדה פריצותא אימא זונה היא ומכשלת לבעלה עיי"ש באריכות:

ועוד נקדים הא דאיבעיא לן במס' סוטה דף כ"ה בעוברת על דת ובעלה רוצה לקיימה ולא נפשטה והראשוניה ז"ל נחלקו בזה אם נפשטה האיבעיא או לא ועכ"פ הסכמו כלם דאם רוצה לקיים יקיים ונחלקו האחרונים ז"ל בהיכי דאתרי בה ועברה על דת אם רשאי לקיימה תשו' מהר"י סג"ל ותשו' ג"ב כתבו דהיכי דאחרי לה אינו רשאי לקיימה והב"י ז"ל חלק עליהם ומביא דבריהם ז"ל בראיותיהן ומדחה ראיותיהן ז"ל ומביא ראי' מלשון הרמב"ם ז"ל פכ"ד מה' אישות הט"ז עוברת עד"מ או ד"י וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא ואע"פ שלא הוציא אין להן כתובה שהכתובה תקנת חכמים הוא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה אלא תהא קלה בעיניו להוציאה עכ"ל ז"ל וע"כ דמיירי בהתראה דאל"כ ע"כ דיש לה כתובה דהא כבר כתב דאין להפסיד כתובה אלא בהתראה וע"כ דמיירי בהתראה ועכ"ז כתב דאין כופין אותו להוציא ולא אבין הראיה הזאת האיכא למימר בלא התראה ואם מגרשה אין ה"נ דיש לה כתובה אף דאיכא נמי טעמא דכתב הרמב"ם ז"ל דלא תיקנו בפרוצות משום שתהא קלה בעיניו להוציאה מ"מ בלא התראה יש לה כתובה דהא נשתעבד לה בעת נישואין שהי' אז התקנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והיתה בחזקת כשירה אבל ברוצה לקיימא קמ"ל הרמב"ם ז"ל דמזמן הזה ואילך אין לה כתובה מיום שנתבררה לפרוצה א"צ לכתוב לה כתובה משום הטעמא דלא תהא קלה בעיניו להוציאה וע"כ נפ"מ כגון אם מחלה כתובתה מותר לדור עמה בלא כתובה ועוד יש לדחות הראי' הזאת ואכמ"ל עכ"פ דעח מהר"י סג"ל ז"ל ונ"ב ז"ל דבהתראה עוברת ע"ד אינו רשאי לקיימה:

ועפ"י הדברים האלה יש להבין בע"ה שיטת הרמב"ם ז"ל כפתור ופרח ויבורר הירושלמי כעין חומר דע"כ מוכרח דדינא הכי הוא דקטנה שהשיאה אבי' אם עתה נאסרה על בעלה דגרסינן במס' יבמות דף נ"ו ע"ב אמר רבה אשת כהן שנאנסה ובעלה ילקה עליה משום זונה מתיב ר"ז והיא לא נחפשה אסורה הא נחפשה מותרת ויש לך אחרת שאע"פ שנתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן ולאו הבא מכלל עשה עשה אמר רבה הכל היו בכלל אחרי אשר הוטמאה כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל והיא לא נחפשה אסורה הא נתפשה מותרת הא אשת כהן כדקיימא קיימא ע"כ פירש"י ז"ל הכל היו בכלל אחרי אשר הוטמאה כל הנבעלת תחת בעלה בין בשוגג בין באונס בין ברצון כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת מכלל דאשת כהן כדקיימא קיימא ע"כ לפי שיטת רבה ע"כ דקטנה שנשאה אביה אם זינתה נאסרה על בעלה דהא הכל הי' בכלל אחרי אשר הוטמאה דאפילו נבעלת תחת בעלה ב נמי אסורה והא דבעינן לרצון גבי ישראל משום דפרט הכתוב והיא לא נתפשה עט רחמנא לקטנה מפרשות סוטה מאיש כי תשטה אשתו והוציא הכתוב קטנה ן והוי ע"כ כמו אשת כהן כיון שהוציא רחמנא אשת כהן מוהי לא נתפשה ממיעוט דתיבת היא כדפירש התוס' ז"ל ע"כ קיימא בכלל אחרי אשר הוטמאה א"כ ממילא קטנה דהוציא רחמנא לקטנה מוהי לא נתפשה דהוציאה הכתוב מכלל פרשת סוטה דלא מיירי הפרשה מקטנה [כמו דפרש"י ז"ל גבי אלמנה לכה"ג במתניתן דלא נאמרה פרשה אלא בראוי לקיימה דהכי תניא בספרי איש איש כי תשטה אשתו בראוי לאישות הכתוב מדבר כמו כן הכא לא נאמרה פרשה אלא בגדולה ומיעט הכתוב לקטנה מן הפרשה ממילא קיימא בכלל אתרי אשר הוטמאה דאפילו באונס נמי אסורה וע"כ לא איכפית לן מה דפיתוי קטנה אונם הוא והראי' שכן הוא דאל"כ קשה למה לן הקרא דאשתו למעט קטנה הא מקרא מלא הוא בתורה גבי פרשת סוטה והיא לא נתפשה ותנאי גמור הוא בה' סוטה וא"כ למה לן למילף מאשתו למעט קטנה מה' סוטה אלא ע"כ דהקרא דאשתו מגלה לן דלא נתמעט קטנה מן והיא לא נתפשה דלא עדיפא קטנה מגדולה וכמו דגדולה נאסרה ברצונה כמו כי קטנה נאסרה ברצונה ואף דפיתוי קטנה אונס הוא מ"מ משום דהכל הי' בכלל אחרי אשר הוטמאה ואסורה ורק דוהיא לא נתפשה ממעט וקמ"ל מהמיעוט דאשתו דממעט מינה קטנה דקטנה לא נתמעטה מוהיא לא נתפשה והיא בכלל תתרי אשר הוטמאה ולא עדיפא קטנה מגדולה דנאסרה ברצונה אבל פשיטא דקטנה לא גריעה מגדולה ובאונס גמור דגדולה מותרת אף קטנה מותרת אלא דלא נתמעטה מוהיא לא נתפשה לענין זה דלא עדיפא מגדולה ותלי זה הדין בפלוגתא דרבה ור"ז אם ילפינן מלא נתפשה או דאחרי אשר הוטמאה הכל בכלל וכיון שכן לא קשה מסוגיות דדף ל"ג ודף ס"א דהתם קאזיל הגמרא בשיטח ר"ז אבל להרמב"ם ז"ל דפסק כרבה וכחב בפירוש דבכלל אחרי אשר הוטמאה הכל בכלל ע"כ שפיר פסק דקטנה שהשיאה אביה אם זינתה נאסרה על בעלה:

ונמצא לפ"ז דווקא אם זינתה ודאי אבל אם נסתרה לחוד דאסר רחמנא הסתירה לאחר קינוי דקראה רחמנא טמאה תיכף לאחר הסתירה זהו דווקא בגדולה משא"כ בקטנה דהיציאה הכתוב מן פרשת סוטה וע"כ ילפינן מסוטה דאין ספק טומאה ברשות היחיד טמא רק ביש בו דעת לשאול כסוטה אבל בשאין בו דעת לשאול ספיקו טהור והוא דע"כ בסוטה נמי קטנה טהורה וע"כ הוציא הכתוב קטנה מכל הפרשה ונתמעטה אפילו מקינוי וסתירה דאל"כ אלא דנתמעטה רק מהשקאה לחוד אבל לא מקינוי וסתירה א"כ קשה מנ"ל דבעינן יש בו דעת לשאול כסוטה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מה' אה"ט עיי"ש וע"כ דנתמעטה מן כל הפרשה ועוד הא גבי ארוסה דנתמעטה מתחת אישה מזה הפסוק גופי' קפריך בגמ' דף כ"ד מישתא הוא דלא שתיא הא קינוי מקני לה מנה"מ וילפינן מקרא מואמרת עיי"ש ממילא לקטנה דליכא ריבוי על קינוי ממילא נתמעטה מכל הפרשה ואין להקשות א"כ האיך כתב הרמב"ם ז"ל גבי כל ט"ו נשים דאינן שותות וקטנה מן המנין דנאסרין על בעליהן לעולם אחר עדי סתירה ובאמת קשה מנ"ל דנאסרה הקטנה בשלמא כולהו כגן חגרת וכדומה בפירוש מיעטה הכתוב רק משתי' דכתיב גבי השקאה והעמידה וכן על כפי' כו' והוא הכל מיעוט על השקאה לחוד אבל לא על הקינוי וכן בארוסה ושומרת יבם נחרבה מגזה"כ אבל בקטנה מנ"ל ולכאורה זה הי' כונת הכ"מ ז"ל דהרמב"ם ז"ל לא יליף להוציא קטנה מקרא אשר תשטה אשה תחת אישה דילפינן ארוסה מני' דא"כ הי' צריך קרא לרבות קינוי כמו בארוסה אלא ע"כ דיליף מקרא דוהביא האיש את אשתו והוא מיירי בהשקאה והא דכתב הקרא דאשר תשטה הוא אגב גררא דארוסה ושומ"י דיליף מהאי קרא אבל באמת הלימוד הוא מן הקרא דוהביא האיש וגומר דמיירי בהשקאה אבל באמת קשה כנ"ל דא"כ מנ"ל דבעינן יש בו דעת לשאול כמו בסוטה אלא ע"כ דהרמב"ם ז"ל יליף מקרא דאשר תשטה וגו' ובאמת נחמעטה מדין קינוי וסתירה ג"כ והא דכתב הרמב"ם ז"ל דהנך ט"ו נשים נאסרו על בעליהן כשבאו עידי סתירה לאחר עדי קינוי וחשב שם גם קטנה הוא משום דלאחר התראה אפילו בעוברת עד"י בשעשתה דבר פריצות נמי אסור לקיימה לאו משום טומאת סוטה מן התורה אלא משום עוברת על דת לחוד אסור לקיימה אף דאין עלה לאו דסוטה ולאו דווקא גבי קטנה לחוד מתפרש בדרמב"ם ז"ל דהא דאסורה על הבעל הוא לאו באיסור סוטה מן התורה אלא אף בגדולה אשת הקטן ע"כ דהכי הוא דהתם אין עלה הלאו דסוטה מן התורה אלא מדרבנן והא דממעטינן מקרא אף דקידושי קטן הוא מדרבנן ז"א דהוי דומיא לאיילונית ומעוברת חבירו דחשב במתניתין ר"פ ארוסה וילפינן מסברא דבעינן ראוי לאישות ע"כ מדרבנן נמי כן וזה ראי' גדולה לתשובת הר"י סג"ל ז"ל ואף דפתוי קטנה אונס הוא א"כ היכי שייך עלה עוברת ע"ד הא באונס הוא בשלמא כשזינתה וודאי אף דהוא באונס נתרבתה מאחרי אשר הוטמאה כל הנבעלות תחת בעליהן אפילו באונס אבל היכי שייכי עוברת ע"ד באונס ז"א דהא כבר כתבנו בשם המל"מ ז"ל דעוברת ע"ד הוא לאו משום דקנסינן לה משום דעבדה איסורא אלא העיקר שמא מכשלת את בעלה שמה זינתה כיון דפריצה היא ע"כ אפילו קטנה דאונס הוא אצלה אבל משום דשמא זינתה ונאסרה על בעלה אסור לקיימה ומפסדת כתובתה דהא לאו משום איסורא דידה דעבדה איסורא ע"כ הוי עוברת ע"ד ואסור לקיימה דהא באשה שאכלה חלב ודם לא נקראת עוברת ע"ד רק דעיקר עוברת ע"ד הוא רק מה שנוגע לבעלה כמו שכתב המל"מ ז"ל הנ"ל וע"כ מפסדת כתובתה ג"כ וע"כ עולה דברי הרמב"ם ז"ל שפיר דפסק קטנה שהשיאה אבי' אם זינתה נאסרה על בעלה וע"כ דנאסרה כיון דמיעטה הכתוב מקינוי וסתירה ומכל האמור בפרשה וכיון דהוציא הקטנה מן פרשת סוטה וע"כ הוי בכלל אחרי אשר הוטמאה ואסורה אפילו באונס דפיתוי כמו גדולה שנתפתתה דלא עדיפא מגדולה דכיון דהכתוב הוציא אותה מן לא נתפשה כמו דכתב רחמנא תיבת והיא לאפוקי אשת כהן מהפרשה דלא נתפשה ועומדת בכלל אחרי אשר הוטמאה כמו כן קטנה ג"כ דכוותי' אבל ע"י יחוד וסתירה לא שייך בקטנה ולפיכך לא קשה מהנך סוגיות דדף ל"ג ודף ס"א דס"ל דפיתוי קטנה אונס הוא דז"א דהתם אזלי בשיטת ר"ז דבכלל אחרי אשר הוטמאה לא נכלל אונס וע"כ קטנה מותרת לגמרי כיון דאינה בפרשת סוטה ע"כ מותרת לגמרי אבל הרמב"ם ז"ל פסק כרבה כנ"ל:

ועי"ז יתבאר היטב שיטת הירושלמי דפריך על בן זומא דיליף יש בו דעת לשאול מסוטה על ר"י דס"ל דקטנה שזינתה אין לה רצון להאסר על בעלה א"כ קשה הא אין זה כלל מסוטה דיש בו דעת לשאול דהא משכח"ל קטנה דיש בו דעת לשאול [כדאיתא במס' סוכה דף מ"ב דיש מדריגות בקטן דיש קטן שהגיע למדריגה דיש בו דעת לשאול וספיקא עמא ברה"י עיי"ש] וספיקא טהור בסוטה בשלמא בלא ר"י והוי אמינא פתוי קטנה רצון הוא ויש לה רצון והא דילפינן מסוטה דיש בו דעת לשאול הוא משום דסוטה ע"כ יש בו דעת לשאול דהא סוטה קטנה מיעטה הכתוב מתחת אישך ואינה בקינוי וסתירה ואי כיון דמיעוט הכתוב לקטנה א"כ אפילו יש בה דעת לשאול ג"כ נתמעטה ז"א דהא הילכתא גמירי לה מסוטה על יש בה דעת לשאול והוי הילכחא גמירא ע"ז כדאיתא בתוס' ז"ל דף כ"ח ע"ב במס' סוטה דהא דיליף מסוטה לענין פרטים הללו דווקא הוא הילכתא גמירי לה וע"כ ההילכתא גמירא לה דילפינן מסוטה לענין יש בו דעת לשאול וע"כ גמר לן ההילכתא דהא דמיעט רחמנא קטנה היינו דווקא קטנה שאין בה דעת לשאול אבל לא קטנה שיש בה דעת לשאול וכה"ג איחא במס' נדה דף ל"ב בת יום א' מנין ח"ל ואשה כו' כו' בת ג' שנים כו' מנין ת"ל ואשה ומשני הילכתא נינהו עיי"ש דיש לנו לאמר דמיירי מקטנה בת יום אחד ויש לומר דמיירי מקטנה בת ג' שנים אתא ההילכחא ומורה לן דהכא מיירי בקטנה בח ג' שנים והכא בקטנה בת יום אחד עיי"ש וה"נ דכוותי' דהילכתא גמירי לן דמיירי בקטנה שאין בה דעת לשאול אבל מכיון דר"י ס"ל דקטנה אין לה רצון א"כ בפירוש התנה התורה גבי סוטה והיא לא נתפשה אבל בנתפשה לא הוי סוטה א"כ ע"כ דסוטה קטנה אף דיש לה דעת לשאול ספיקא טהור ואין להק' כיון דס"ל דקטנה אין לה רצון א"כ ל"ל קרא דתחת אישך למעט קטנה מפרשת סוטה הא ממילא לא שייכה ז"א דהא צריך הכתוב להוציא אותה מכלל הפרשה כדי שתהא בכלל אחרי אשר הוטמאה אבל אי לא הי' מוציא קטנה מן פרשת סוטה והוי ממעטינן לה מן איסור סוטה מן לא נתפשה לא הוי ידעינן בקטנה דזינתה בודאי בעלמא דאסורה אם לא דהכחוב הוציא לקטנה מן פרשת סוטה ע"כ ידעינן דהיא בכלל אחרי אשר הוטמאה אבל זה קשה על ר"י הא כיון דס"ל דאין לה רצון א"כ ע"כ דסוטה קטנה אפילו יש בה דעת לשאול ג"כ ספיקה טהור ומזה הירושלמי מוכח ג"כ כדעת הרמב"ם ז"ל דאם זינתה בבירור נאסרה על בעלה הילכך שייך למקשי דהא מצינו בסוטה יש בה דעת לשאול וספיקה טהור הוא אבל אם הי' אף ודאי זינתה טהור א"כ לא קשה כלל הא יש בו דעת לשאול וספיקה טהור הוא דאפילו ודאי שלה ג"כ טהור והוי כדבר שאינו מקבל טומאה ולא שייך להקשות רק באם ודאי שלה טמא וספיקה טהור ודוק: