תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי דמאי ג:א:ה

תמן במאכילו מן המנוין ברם הכא במאכילו מן האבוס עי' בפנים מה שביארנו בע"ה דזהו כההיא ברייתא המובא בירושלמי במס' כתובות (רפ"ז ובפ' ב' ד"ג) אין ב"ד פוסקין לאשה מזונות מדמי שביעית אבל ניזונית היא אצל בעלה בשביעית ויעשה אותה כפועל שאינו יפה שו"פ הדא אמרה לא עשו אותה כפועל שאינו יפה שו"פ והמפרשים ז"ל מבארים שם דהא דמביא הגמ' ראי' מהאי ברייתא דאין מזונות האשה ד"ת הוא מהסיפא דהברייתא מהא דניזונית עם בעלה בשביעית ואי דאורייתא הוא ה"ל כפריעת חוב ולפי הסוגיא דידן מוכח להיפך דבניזונית אצל בעלה מן המנוין לא חשיב כפריעת חוב אלא הענין הוא על פי מה שביארנו בסוגיא דכתובות (דף מ"ז ע"ב) בשיטת התוס' ז"ל דאפילו לרשב"ל דמע"י עיקר מ"מ אינו יכול לומר צאי מע"י במזונותיך היכי דלא ספקה. אבל הרשב"א ז"ל מובא בשטמ"ק (בריש פרק המדיר) דכתב שם דלרשב"ל דס"ל (בדף נ"ח ע"ב) במס' כתובות דמתוך שיכול לכופה למע"י דמע"י עיקר דלדידיה יכול לאמר לה צאי מע"י במזונותיך אע"ג דלא ספקה וקשה לי' לדידי' קושית התוס' ז"ל במס' כתובות (דף מ"ז ע"ב) דאפי' לרשב"ל דמע"י עיקר מ"מ אינו יכול לאמר לה צאי מע"י במזונותיך בדלא ספקה כמו דמוכח בריש המדיר (דף ע' ע"ב) והיינו דמשני הגמר' המתניתין דאמר לה צמע"י במז' ופריך א"ה פרנס למה לי ומשני בדלא ספקה וא"כ יקשה אליבא דר"ל מאי א"ל כמו דפריך על ר"ה דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה ממתניתין דקונם שאני עושה לפיך כמו כן יקשה לרשב"ל מהך מתניתין דהמדיר ובאמת קשה מאד הוכחת התוס' ז"ל לדעת הרשב"א ז"ל:

ונראה לפענ"ד לתרץ בע"ה ע"פ מה דגרסינן בירושלמי בריש פרק המדיר ויש אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני כמ"ד אין מזונות האשה מד"ת כהדא דתני אין ב"ד פוסקין לאשה מזונות מדמי שביעית וצ"ל מפירות שביעית אבל ניזונית היא אצל בעלה בשביעית ויעשה אותה כפועל שאינו יפה שו"פ הדא אמרה לא עשו אותה כפועל שאינו שו"פ ע"כ והפי' של המפרשים ז"ל לא הבנתי וקשה להבין. ונראה לפענ"ד לפרש ע"פ מה דגרסינן בירושלמי בפ' שני ד"ג הרי שבא ממנה"י ואשתו תובעת מזונות ואמר צאי מע"י במזונותיך שומעין לו וכו' ר' ירמי' אמר בשאין מע"י כדי לפרנסה ופריך כהדא שומעין לו כמ"ד אין מזונות לאשה מד"ת כהדא דתני אין ב"ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית אבל ניזונית היא אצל בעלה בשביעית ע"כ ומבואר הענין כך דיש לחקור בהא דתקנו חכמים מזונות תחת מעש"י למ"ד מעש"י עיקר אם הוא בתורת חוב דעשאו חכמים חוב על האשה על מע"י וחוב על הבעל למזונות ולא שיהא המזונות פירעון על מעשי ידיה אלא חוב בפני עצמה זה חייב מזונות וזאת חייבת מרש"י או דילמא המזונות הוא בתורת פירעון על מעש"י ויש נפ"מ בין אם הוא חוב בפני עצמו או הוא פירעון על מע"י דאם הוא חוב בפני עצמו כל אתד חייב בחובו ואע"פ שאינה מספקת אבל אם הוא פירעון על מעש"י בדלא ספקה פטור כיון דהוא פירעון על מעש"י ועוד נפ"מ בענין דשביעית דגרסינן בירושלמי (ברפ"ק דמס' מע"ש) אר"י מ"ת אין מוכרין אותו כר"מ ברם כר"י בדין הוא שיהא מותר למוכרו מה וכו' מע"ש שפורעין חובו מדמיו לא כ"ש הא אשכחן דפורעין מע"ש מדמיו כמו דתנינן תמן משך הימנו מעשר בסלע וכו' משך הימנו מעשר בשתים ועמד בסלע נותן סלע של חולין וסלע של מעשר שלו א"ר יוסי שניא היא דמשעה ראשונה מע"ש חייב אלו הי' חייב לו ינתן לו מעשר יאות וכו' ע"כ וה"פ דר' ירמי' מדייק מהך מתניתין דפירעין חוב ממע"ש דבמשך הימנו מעשר בשתים ועמד בסלע מחלל בפדיון בעד סלע אחת של חולין ומשלם לו בעד חוב סלע הב' ממע"ש אלמא דמשלמין חוב ממע"ש וע"ז קאמר לו ר' יוסי דממשנה הזאת אין להוכיח. דשניא הכא דמשעה הראשונה מעשר מחויב לו דהא לקח ממנו מע"ש וחייב לו בעד מע"ש אילו הי' חייב לו חוב של חולין ופרע לו ממעות מע"ש יאות הי' מוכח דמותר לפרוע חוב ממעית מע"ש אבל הכא דהחוב שחייב לו הוא בעד מע"ש וכיון שהחוב הוא מע"ש גופי' מותר לפרוע ממעות מע"ש עיי' בתוי"ט ז"ל במשנה משך הימנו כו' שם ותמצא כן. היוצא לנו מזה דדווקא לפרוע מע"ש בעד חוב דחולין אסור אבל לפרוע ממע"ש בעד חוב של מע"ש גופה מותר ולפ"ז אם החוב הוא על הבעל החיוב דמזונות לא בפירעון בעד מעש"י אלא חוב בפני עצמו שפיר פוסקין מזונית לאשה מפירות שביעית דלא שייך בזה אין פורעין חוב מדמי שביעית דהא לא הוי פירעון בעד מעש"י דחולין אלא חוב בפני עצמו דחייבוהו חכמים לזון את אשתו מהפירות שיש בביתו וכיון דבשנה השביעית פירות שביעית בביתו משועבד הפירות שביעית גופה לאשתו ולא הוי פירעון הפירות הללו בעד מעש"י דחולין אלא הם חוב בפני עצמם והתוב הוא בפירות שביעית בעצמם דהם בעצמם משועבדים לאשה לא בעד מעש"י דחולין אבל אם המזונות דתיקנו חכמים הם בתורת פירעון בעד מעש"י דחולין אין פוסקין מזונות מפירות שביעית בעד חוב של חולין:

ועפ"ז אתא הירושלמי כפתור ופרח בע"ה דאי מזונות הוא ד"ת נמצא דהחוב הוא מזונות עצמה ולא בעד מעש"י דחולין והחוב הוא בפירות שביעית עצמן ע"כ דפוסקין מזונות משביעית לאשה דבהא לא שייך אין פורעין חוב משביעית כההיא ירושלמי דרפ"ק דמע"ש הנ"ל אלא ע"כ אין מזונות האשה מד"ת אלא מדרבנן, וס"ל להירושלמי דמדרבנן הוא מעש"י עיקר כרשב"ל (בדף נ"ח ע"ב) הנ"ל והמזונות דתקנו חכמים לא בתורת חוב בפני עצמו אלא בתורת פירעון על מעשי ידיה ע"כ אין ב"ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית, אבל ניזונית היא אצל בעלה בשביעית דכיון דאוכלת עם הבעל לא שייך פריעת חוב [עיי' בר"ש ז"ל (פ"ק דמע"ש) אבל נותנין זל"ז מתק"ח דמפרש במזמין אצלו דמותר עיי"ש] ופריך ויעשו אותה כפועל שאינו יפה שוה פרוטה דאפילו דמזונות מתק"ח למה אין ב"ד פוסקין מזונות מפירות שביעית משום דהוי בתורת פירעון על מעש"י, דלמא עשאו חכמים חוב בפני עצמה על הבעל ולא בתורת פירעון כמו דמצינו דחייבה התורה מזונות לפועל הוא חוב בפני עצמה על הבע"ב ולא בתורת פירעון בעד שכרו דהא אפילו אינו שו"פ אוכל מן התורה והכ"נ הוא בתורת חוב בפני עצמו ולא בעד מעש"י ואפילו אינו מספקת נמי חייב במזונות דלאו פירעון הוא אלא חוב בפני עצמו וכל אתד חייב חובו ומסיק הדא אמרה שלא עשאו אותה כפועל שאינו שו"פ אלא דהחוב הוא בעד פירעון מעש"י וע"כ אין ב"ד פוסקין מזונות מדמי שביעית ע"כ שפיר מוכיח ר' ירמי' בפ' שד"ג מהך מתניתא דאין ב"ד פוסקין מזונות מדמי שביעית הנ"ל דבלא ספקה נמי יכול לומר לה צאי מע"י במזונותיך דלא הוי חוב בפני עצמו אלא פירעון בעד מעש"י:

ועפ"ז יתורץ היטב מה דהקשינו על הרשב"א ז"ל דליפריך לרשב"ל האיך מיתוקם המתניתין דר"פ המדיר דאי בדא"ל צאי מע"י במזונותיך פרנס למה לה כמו שהוכיחו התוס' ז"ל הנ"ל ולפי דברינו יתורץ בטוב טעם דנפ"מ בין אם נימא דמזונות הוא חוב בפני עצמו או דהוא בתורת פירעון על מע"י דאם הוא בתורת חוב חייב לה תומ"י ומשועבד הוא לה על מזונות דיום המחרת דהשעבוד הוא על כל הימים ולא בכל יום נתחדש לה החיוב כמו שכ' הרשב"א ז"ל בתשו' ומובא בש"ך ז"ל חו"מ סימן ע"ב ולמד ממשנה דף ק"ב מהפקחים עיי"ש אבל לרשב"ל דמעש"י עיקר ולדידי' בדלא ספקה נמי פטור לדעת הרשב"א ז"ל וע"כ הוא בתורת פירעון על המעש"י וא"כ נהי נמי דמשועבד לה מעיקרא לפרוע על המעש"י דהא ע"כ דהשעבוד דמזונות לכו"ע הוא מנשואין ולא דבכל יום נתחדש החיוב כמו שכ' הרשב"א ז"ל בראי' גמורה מ"מ אפילו למ"ד דהוי מזונות פירעון על מעש"י שייך נמי דמשועבד לה מעכשיו בפירעון מזונות על מעש"י שתעשה לו מחרת וכמו דמצינו דאדם יכול לשעבד עצמו היום לפרוע החוב שילוה למחר ומשועבד מעכשיו כדאי' בשו"ע חו"מ (סי' ס"א ס"ז) ומקורו מתשו' הרא"ש ז"ל וכ"כ רש"י ז"ל במס' כתובות (דף י"ט ע"ב) גבי שטר אמנה דמשעבד עצמו מעכשיו באם ילוה יהא משועבד מעכשיו אבל דוקא לאחר שילוה למחר משועבד מהיום אבל בשלא לוה כלל לע"ע אינו משיעבד על מחר אלא באם שילוה מחר משועבד מעיקרא עיי"ש במס' כתובות שם בר"נ ז"ל, וא"כ ה"נ ניהי דמשועבד לה השתא לפרוע על מעש"י דלמחר אבל כ"ז דלמחר לאחר שעשתה מעש"י משועבד לה מעיקרא אבל כ"ז שלא עשתה מע"י דלמחר אינו חייב לה לפרוע עליו א"כ שפיר חל הנדר אף דלא אמר לה צאי מע"י במזונותיך אע"פ דלמחר כשתעשה מע"י מחויב הוא למזונות למפרע מ"מ חל השתא הנדר דהא באמת קי"ל דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ורק עיקר הקושיא דפריך בגמ' היכי מצי מדיר לה משום דאלמוהו רבנן שעבודה כדאיתא בתוס' ז"ל (דף נ"ט ע"ב) והוא מטעם דאל"כ יפקיע כל בע"ח ממונו ע"י קונים עיי"ש וזה לא שייך בשטר אמנה שמשעבד עצמו לפירעון מעכשיו באם ילונו למחר בזה אינו מפקיע ממונא מבע"ח דהא רשות ביד הבע"ח שלא ילונו למחר ואם מלוה אותו למחר הוא מעצמו מפקיע ממונו דידי' בשלמא אי מזונות חוב בפני עצמו בזה שפיר מפקיע ממונו מבע"ח ע"י קונם דכן בשנים שחייבים זל"ז כל אחד חוב בפני עצמו אלמוהו רבנן שעבודא דשניהם דלא יפקע כל אחד ממונו מבע"ח ע"י קונם, הגם דאם יפקיע אחד ממונו ע"י קונם לאח"כ יפקיע ג"כ האחר את חובו ממנו, מ"מ הוא מפקיע ממונו מבע"ח ע"י קונם ומה בכך שהאחר לאח"כ ג"כ יפקיע לפיכך גבי קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר ותנינן סתמא אפילו אין המע"י עודפים על המזונות הרי דאלמוהו רבנן לשעבודא שלא תפקיע חובה ע"י קונם הגם דגם הוא יפקיע חובו כנגד מ"מ אלמוהו רבנן לשעבודא אבל לרשב"ל דהמזונות היא פירעון בעד המע"י והוא משועבד לה מעכשיו לפרוע על מע"י דמחר היכי שייך אלמוהו לשעבודא הא רשות בידה שלא ליתן מע"י למחר וממילא לא תפקע החוב ואם היא נותנת מחר המע"י היא בעצמה מפקעת חובו ואפילו לרשב"ל דמע"י עיקר מ"מ באינה ניזונית המע"י לעצמה כדאיתא (בדף נ"ח ע"ב) אפילו למ"ד יכול הרב לאמר לעבד וכו' אבל בע"ע לא וכ"ש אשתו א"כ לא שייך אלמוהו גבי מזונות והיכי פריך כל כמיניה דמפקע לשיעבודא והתנן קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר אלמא דאלמוהו מאי דמיון הוא קונם שאני עושה לפיך למזונות דהתם המע"י הוא בתורת חוב דהא כשהמע"י עודפים ג"כ משועבדת והכא במזונות הוא בתורת פירעון אלא עיקר הקושיא הוא לשיטת ר"ה אבל לרשב"ל בוודאי חל הנדר ולמחר כשנותנת מע"י וחל שעבודא על המזונות דהא אם ישאל על נדרו ישלם לה דהא החוב חל על המזונות רק אריא דנדר רביע עלה ע"כ עד שלשים יעמיד פרנס יתר מכאן יוציא ויתן כתובה ואין להקשות לרשב"ל למה לא יאמר לה צאי מע"י במזונותיך בשלמא לר"ה מיירי בדלא ספקה אבל לרשב"ל קשה למה יוציא יאמר לה צאי מע"י במזונותיך ז"א דע"י נדר צריך להוציא לאחר שלשים דשמעי בה אינשי וזילתא מלתא כדאיתא בגמ' וכן צ"ל לשיטת הירושלמי דמשני דאין מזונות האשה מד"ת ולפיכך חל הנדר ולמה לאחר ל' יוציא לא תתן לו מע"י לשיטת ר' ירמי' בירושלמי דס"ל בפירוש בדלא ספקה פטור ויאמר לה צאי מע"י במזונותיך ע"כ דע"י נדר זילא בה מלתא כדאיתא בגמ' וז"ב ומשיטת הירושלמי לר' ירמי' מוכרח כדעת הרשב"א ז"ל דלרשב"ל בלא ספקה פטור ודו"ק: