תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי דמאי ג:א:ב
Tosafot HaRid on Yerushalmi Demai 3:1:2 (Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai 3:1:2) · תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי דמאי · free full Hebrew text
Open in the reader →א"ר יונה מתניתין בעניי חברים ובאכסניא כר' יהושע וכו' אם לנו כאן חייבין אנו לעשר וכו' ר' יוסי אמר בעניי ע"ה היא מתניתא אם אמר את בעניי חבירים ומצאת נועל דלת בפני ע"ה מה מקיים ר"י ואכסניא וכו' תני צריך להודיעו ע"ד דר' יונה דו אמר בעניי חבירים היא מתניתא ניחא ע"ד דר' יוסי דו אמר בעניי ע"ה היא מגניתא אפילו מודיעו מהו מועיל מפני אחד שאינו מתקן וגירסת השנו"א ז"ל מפני אחד שהוא מתקן ושיטת הגר"א ז"ל בשנו"א ז"ל בהאי סוגיא דהירושלמי ס"ל דעני גופה אסור לאכול דמאי רק דמותר לו לבעה"ב להאכילו דמאי ולהודיעו והעני מתקן בעצמו ור' יונה מוקי בעני חבירים אבל לע"ה אסור ור"י מוקי בעניי ע"ה ומודיעו מפני אחד שהוא מתקן ומסיים בשנו"א ז"ל דלהירושלמי העני בעצמו אסור לאכול דמאי רק דהתירו לבעה"ב שרשאי לחלק להם דמאי והם יתקנו מעצמם ובגמ' דילן במס' עירובין על הא דמערבין בדמאי מפורש דאי בעי מפקר לנכסי והוי עני וחזי ליה משמע דעני רשאי לאכול דמאי ע"כ. כן דעת הגר"א ז"ל בשנו"א ז"ל ע"ש:
ולכאורה קשה לי דמה נעשה לפי הירושלמי באלו משניות בברכות ובשבת ובעירובין ובפסחים ובסוכה דמפרש הטעם בכולהו לענין ברכה דזימון ולענין מצה של דמאי ולענין אחרוג של דמאי דמפרשינן בש"ס דילן הטעם דמגו דאי בעי מפקר לנכסי' משא"כ לשיטת הירושלמי קשה להבין בטעמא דב"ש וב"ה במה פליגין:
ונראה לפענ"ד דלשיטת התלמוד בבלי ושיטת הירושלמי שניהן אזלי לטעמם דאיתא בתוס' ז"ל דמס' ב"מ (דף כ"א ע"ב) ד"ה דאימתי הפקר פטור מן המעשרות היינו דווקא שהפקיר קודם מירוח אבל לאחר גמר מלאכה הפקר חייב במעשרות ולכאורה קשה לי במס' מע"ש (פ"ג) ומובא בש"ס דילן במס' מכות (דף כ' ע"א) ר"ש בן יהודה אומר משום ר"י לא נחלקו ב"ש וב"ה על פירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מע"ש שלהן ויאכל בכל מקום ועל מה נחלקו על פירות שנגמרה מלאכתן ב"ש. אומרים יחזור מע"ש שלהם ויאכל בירושלים וב"ה אומרים יפדה ויאכל בכל מקום ע"כ ובירושלמי שם גרסינן אמרו ב"ה לב"ש אין אתם מודים לנו בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מע"ש שלהם ויאכל בכ"מ אף פירות שנגמרה מלאכתן כן אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שהוא יכול להפקירן ולפוטרן מן המעשרות תאמרו בפירות שנגמרה מלאכתן שאינו יכול להפקירן ולפוטרן מן המעשרות א"ל ב"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא להפקירן ולפוטרן מן המעשרות ע"כ הרי לפנינו דזה הוא פלוגתא בין ב"ש וב"ה דלב"ש לאחר גמר מלאכה חייב במעשרות ולב"ה אף בהפקיר לאחר גמר מלאכה פטור והר"ש ז"ל מקשה ממשנה (דפ"ק דפיאה) ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח דמשמע לאחר מירוח לא מהני הפקר [ומתרץ דהתם בירושלמי מוקי ההיא מתניתין כב"ש בלא"ה משום קושיא אחריתא] עכ"פ שמעינן דפלוגתא היא בירושלמי בין ב"ש וב"ה ואליבא דב"ה פטור בהפקר אף לאחר מירוח אולם על התוס' ז"ל לא קשה דשיטת הש"ס דילן ע"כ דהפקר לאחר גמר מלאכה חייב במעשרות דגרסינן במס' פסחים (דף ל"ה ע"ב) גבי מצה של טבל מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל רבינא אמר אפילו תאמר ד"ה מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבד יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ בלבד אלא אף משום בל תאכל טבל וכו' ולכאורה קשה הא חמץ הוי הפקר דחשיב אינו שלו והפקר פטור מן המעשרות ואם כן היכי משכחת לה חמץ וטבל כאחת הא הוי תרתי דסתרי ואין לאמר דכל עיקר הטעם דהפקר פטור מן המעשרות הוא מן ובא הלוי אין לו חלק ונחלה ממה שיש לך ואין לו חייב אתה ליתן לו יצא הפקר שידך וידו שוין בו וחמץ הוא אסור בהנאה ואין ידך וידו שוין בו ז"א מלבד מה שבארתי (בפ"ק דפיאה) דפטור הפקר הוא בלא קרא דובא הלוי והקרא מיבעי לן לענין הפקר עימורין, מלבד זה נמי אינו דגרסינן בירושלמי (פ"ק דמעשרות) הטעם דהקדש פטור הוא נמי מובא הלוי מאחר שאין ידך וידו שוין בו כמו שידך וידו שוין בו וה"נ מאחר שאין ידך וידו שוין בו כמו שידך וידו שוין בו וא"ל דעד כאן לא פטור הפקר ממעשרות אלא בשהפקיר הוא בעצמו אבל לא בשנפקר ממילא ע"י הפקר שהפקירה תורה ג"ז אינו דהיא איבעי בירושלמי (פ"ק דשקלים ופ"ו דפיאה) ומסקינן שם דהוי הפקר גמור לפטור אף מן המעשרות אף בהפקר ב"ד וא"כ קשה איך משכ"ל חמץ וטבל בהדדי כיון דהוי חמץ ממילא אין כאן איסור טבל וע"כ מוכח דהפקר לאחר גמר מלאכה חייב במעשרות [ולכאורה יש להק' ג"כ משיטת הירושלמי במס' פסחים פרק כ"ש דגרסינן שם ארבעת רבעים בפני עצמן וחימצן וארבעת רבעים בפני עצמן ועירבן אם התרו בו משום תאכל חמץ בפסח לוקה משום אוכל טבל אינו לוקה אבל אם עירבן ואח"כ חימצן אם התרו בו משום אוכל טבל לוקה משום אוכל חמץ בפסח לוקה וקשה ג"כ כנ"ל כיון דהוי חמץ א"כ אמאי לוקה משום אוכל טבל אבל ז"א דהתם לא נחית רק לענין אין איסור חל על איסור, ואיכא למימר דקאי שם אליבא דריה"ג, משא"כ בש"ס דילן לרבינא דקאמר אפילו תימא ד"ה קשה כנ"ל] וע"כ מוכח דאם הפקיר לאחר מירוח חייב במעשרות וכיון שכן אזלי התלמודים לטעמם דלכאורה קשה למה קאמר מגו דאי בעי מפקר לנכסי לימא מגו דאי בעי מפקר לדמאי והפקר פטור מן המעשרות בשלמא בטבל גמור לא קשה דהא כיון דמדאורייתא לא חזי לא אמרינן מיגו ולא הוי לכם על ידי מיגו אבל בדמאי דאמרינן מגו קשה כנ"ל ומצאתי קושיא הזאת בס' מהר"ם חלאווה ז"ל ומתורץ דלאחר מירוח אין הפקר פטור ממעשרות כשיטת התוס' ז"ל הנ"ל והוא לשיטת הש"ס דילן אבל לשיטת הירושלמי דלבית הלל בשהפקיר לאחר מירוח פטור ממעשרות אם כן באמת אין צריך למיגו דאי בעי מפקר נכסי אלא מיגו דאי בעי מפקר לדמאי והשתא ב' התלמודים אזלי לטעמם הש"ס דילן סבירא ליה דהפקר לאחר גמר מלאכה חייב במעשרות וליכא בזה פלוגתא בין ב"ש וב"ה ע"כ ל"ל מיגו דאי בעי מפקר לדמאי אבל לשיטת הש"ס דילן פליגי ב"ש וב"ה בהא דעניים אוכלין דמאי דלב"ה עניים אוכלין דמאי ולב"ש אין מאכילין את העניים דמאי ופליגי ב"ש וב"ה במיגו דאי בעי מפקר לנכסי דלב"ה שייך מיגו דאי בעי מפקר לנכסי ולב"ש לא שייך מגו דאי בעי מפקר לנכסי ולשיטת הירושלמי דלכו"ע עניים אין אוכלין דמאי וליכא בזה פלוגתא בין ב"ש וב"ה וליכא מגו דאי בעי מפקר לנכסי אבל פליגי במגו דאי בעי מפקר לדמאי דלב"ה איכא מגו דאי בעי מפקר לדמאי ולב"ש ליכא מיגו דאי בעי מפקר לדמאי:
אבל קשה בהך סוגיא לשיטת הרמב"ם ז"ל דפסק (בפ"י מהל' מעשרות) דעניים מחויבין לתקן הדמאי א"כ האיך יעמוד כל הנך משניות דברכות ושבת ועירובין ופסחים וסוכה הנ"ל:
ונראה לפענ"ד דלהרמב"ם ז"ל שיטה אחרת בזה הסוגיא דהנה התוי"ט ז"ל כתב דהרמב"ם ז"ל בחיבורו חזר ממה שפירש בפי' המשניות דבפי' המשניות כתב לחלק בין גבאי צדקה דסיפא לבין הרישא דמאכילין את העניים דמאי דבגבאי צדקה העניים מתקנין וברישא העניים אוכלין בלא תיקון משום דברישא מיירי דהעניים אוכלין סעודה אחת משא"כ בגבאי צדקה דהעניים חולקין ביניהם מנה יפה, משמע מזה דברישא העניים אוכלין בלא תיקון ואלו בחיבורו כתב דגם ברישא העניים מתקנין:
ונראה לפענ"ד דהרמב"ם ז"ל אזיל בחדא שיטה, דנדייק לשון הרמב"ם ז"ל שם וז"ל שם (בפ' י"א) מותר להאכיל את העניים ואת האורחין דמאי וצריך להודיען והעני עצמו והאורח אם רצו לתקן מתקנין, ובפ' י"ב ז"ל גבאי צדקה גובין סתם מכל אדם ומחלקין סתם והרוצה לחקן יתקן עכ"ל ולכאורה קשה למה בפ' י"א כתב אם רצו לתקן בלשון אם ובפ' י"ב כתב והרוצה לתקן יתקן הו"ל לכתוב ברישא ג"כ כן וצריך להודיען והרוצה לתקן יתקן אלא ע"כ מוכח דס"ל דברישא אין חוב על העני לתקן אלא באם רוצה אבל בגבאי צדקה דהוא מנה יפה כשמחלקין ביניהם כפי' המשניות ז"ל הנ"ל בוודאי חוב על העני לתקן והבע"ב אינו מחויב ליתן מתוקנין כדברי ב"ש במתניתן אלא מחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן ופי' הירושלמי אליבי' שפיר עולה כהוגן דר"י מוקי בעניי חבירים דכל עיקר דהקילו בעניים הוא להקל עלינו מצות צדקה והכנסת אורחים ס"ל לר"י דווק' בשביל חבירים הקילו אבל לא בשביל ע"ה ומוקי בעניי חבירים ובאכסניא חברים כר' יהושע ואמר לו ר' יוסי דאם אומר את כן לא נמצא נועל דלת בפני ע"ה ומוקי בעניי ע"ה ובאכסניא עכו"ם, וע"ז מסיים תני וצריך להודיעו שמא ירצה להחמיר על עצמו ופריך ע"ד דר"י ניחא על דעתי' דר' יוסי קשה ומשני מפני אחד שהוא מתקן שמא ירצה להחמיר על עצמו ונמצא לדעת הגר"א ז"ל דהטעם דר"י דמוקי בעניי חבירים הוא משום דנאמן שיעשר ולדעת הרמב"ם ז"ל דהטעם דהקילו הוא בשביל להקל הצדקה וראיתי בר"ש ז"ל דס"ל דגם בסיפא גבי גבאי צדקה ס"ל נמי דהא דנקט והרוצה לתקן יתקן הוא נמי באם שהעני רוצה להחמיר על עצמו וגריס בלשונו בלשון המשנה אם רצה לתקן יתקן בלשון אם וז"ל ודבר תימה לר' יונה מ"ש עני ע"ה הא חבירים נמי אי לא בעי לא מעשרין כדמוכח בעובדא דר"י ותני נמי מתניתן אם רוצה לתקן יתקן, ואם לנו קאי גבי אכסניא וכו' עכ"ל הרי מזה סעד לדברינו דמפרש דתלוי ברצונו אי לא בעי לא מעשרן והרוצה לתקן הוא מטעם חומרא מי שרוצה להחמיר על עצמו ולא אליבא דדינא אבל הרמב"ם ז"ל מפרש להסיפא דמדינא חייב לעשר וברישא נקט בלשון אם כלומר אי בעי מעשר ודו"ק: