תורת האדם צט

להם שלום משבעה ועד שלשים הוא שואל בשלום אחרים שאחרים שרויין בשלום אבל אחרים אינן שואלים בשלומו שהוא אינו שרוי בשלום ואין צריך לומר שאם שאלו בשלומו משיב כדרכו ואינו צריך להודיעם שהוא אבל לאחר שלשים הרי הוא כשאר כל אדם והני מילי בשאר קרובים אבל על אביו ועל אמו הוא שואל בשלום אחרים לאחר שבעה אחרים אין שואלין בשלומו עד לאחר שנים עשר חודש ותניא המוצא את חבירו אבל בתוך שלשים יום מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו לאחר שלשים יום שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין כדרכו אבל מדבר עמו תנחומין מן הצד. מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו ולדבר עמו תנחומין מצאו בשוק אומר בשפה רפה ובכובד ראש ועל אביו ועל אמו מדבר עמו תנחומין כל שנים עשר חודש לאחר שנים עשר חודש אינו מדבר עמו מן הצד אמר ר' מאיר המוצא אבל לאחר שנים עשר חודש ומדבר עמו תנחומין למה הוא דומה לאדם שנשברה רגלו ואיתסא מצאו רופא בשוק אמר לו כלך אצלי שאני שוברה וארפאנה כדי שתדע שסממנין שלי יפין הן:

וחייב בעטיפת הראש כיצד (מ"ק ט"ו) אבל חייב בעטיפת הראש מדקאמר לי' רחמנ' ליחזקאל ולא תעטה על שפם מכלל דכ"ע מיחייבי. אמר שמואל (שם כ"ד) כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה עד כמה מחוי רב עד גבי דיקנא פירוש עטיפת הראש כיסוי הראש דמאן דאזיל בלא עטיפה בשבת קרינן פריעת הראש והתם אמרינן ומכסה ראשו כאבל שנאמר אבל וחפוי ראש ומדכתיב על שפם למדו שצריך להתעטף ראש וזקן עד גבי דיקנא הוא שער שעל הלסתות ועטיפה זו למעלה מן החוטם וישמעאלים נראין עדיין שמחזירין קצה המצנפת על פיהם ועל ראש החוטם שלהם וקורין אותו אל לתאם ועיקריה דכתיב ולא תעטה על שפם ובירו' לא תעטה על שפם מכאן שצריך לכסות פניו וליכסיניה מלרע דלא ליהוון אמרין פומיה הוא חשיש ואמר רב מתתיה עטיפת הראש בטלית או בסודר שפיר דמי דאביי אשכחיה לרב יוסף דקא אזיל ואתי בביתיה בשבת ופריס ליה סודרא ארישיה אמר ליה לא סבר לה מר אין אבילות בשבת אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן דברים שבצינעא נוהג כתב הרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל וצריך לפרוע את ראשו ומאי פריעה גדול שער וגילוי הראש ממגבעתו וסודרו וכיוצא בהן ומתעטף כעטיפת ישמעאלים דתניא (שם ט"ו) ראשו יהיה פרוע זה גדול שער דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר נאמרה הויה בראש ונאמרה הויה בבגדים מה להלן דבר שהוא חוץ מגופו אף כאן דבר שהוא חוץ מגופו ואוקימנא בכומתא וסודרא פירוש מגבעתו וסודרו שהן מונחין על ראשו והן חוץ מגופו וכך מנהג והלכה, עד כאן, למד הרב ז"ל אבל ממצורע ואין תלמודו מתחוור דהא עטיפת הראש באבל ובמצורע מיכתב כתיבי ולא גמרי מהדדי לעטיפה ובר מעטיפה חדית רחמנא מילתא אחריתי במצורע וראשו יהיה פרוע וליתה להא באבל והני מילי כל היום אבל כשבאין אחרים ומנחמין מגלה את ראשו מאותה עטיפה לכבוד הרבים עד שפוטרן כדתניא באבל רבתי וכדכתבינן לעיל בענין השורה בכפית המטה כיצד אבל חייב בכפיית המטה דתני שם בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה יהפכו כל מטותיכם עליה והני מילי בשעת שינה ובשעת אכילה שמסב על מטות כפויות אבל כל היום אינו יושב אפילו על מטה כפויה אלא יושב ע"ג קרקע והבאין לנחמו נמי יושבין על הקרקע דאמר ר"י א"ר מנין לאבל שאינו רשאי לישב על גבי המטה אלא ע"ג קרקע שנא' וישבו אתו לארץ. ת"ר (שם כ"ז) הכופה את מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל המטות שיש לו בתוך ביתו ואפילו עשר מטות בעשר מקומות כופה את כלן ואפי' חמשה אחין ומת אחד מהן כופין כלן מטותיהם. פי' הראב"ד ז"ל כל מטות שיש לו בתוך ביתו כגון מטות אשתו ובניו שמתאבלין עמו אבל יש לו אכסנאין אינן כופין ואע"פ שהמטות שלו הן הואיל ואינו ישן עליהם והן עומדין לאכסנאין ואפילו יש לו עשר מטות בעשרה מקומות והוא ישן עליהם פעמים כאן ופעמים כאן כופה את כולן ואע"פ שעיקר שכיבתו בבית שמת בו המת ואפילו חמשה אחין ומת אחד מהן וכלן שוכבין בבתיהן