תורת האדם ק

כולן כופין אע"פ שלא היה אחד מהן שוכב בבית המת כלל מפני שאין מיתת המת בבית גורמת הכפייה אלא חובת האבל היא. ואני אומר מטות אשתו ובניו המתאבלין הן עצמן חייבין בכפיה אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו אפילו של אכסנאין משמע ועוד אדקתני לקמן מטה המיוחדת לכלים דאין תשמישה אלא כתיבה בעלמא ליתני מיוחדת לאכסנאין אף על גב דלשכיבה היא אלא מסתברא כל המטות שבבית הוא כופה ואם באו אכסנאין זוקף להם מטות הצריכות להם וכשהן יוצאין חוזר וכופן. באבל (פי"א) תניא היו לו חמשה בתים בזמן שמשתמש בכולן כופה בכולן ואם לאו אינו כופה אלא בבית שמשתמש בו בלבד הדר באכסניא אצל חבירו אם היה לבו גס בו הרי זה כופה ואם לאו אינו כופה, היה מהלך בדרך ושמע שמת לו מת אם יכול עם אחרים כופה ואם לאו אינו כופה. ירושלמי תני הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפות דלא יהוון אמרין חרש הוא פירוש פונדק הרבה נכנסין ויוצאין שם הרבה לנין בתוכו אף בלילה שמא יאמרו כשפים הוא עושה לנו לפיכך ישן על גבי קרקע ואינו ישן במטה שיש לו בפונדק. דרגש (שם כ"ט) אינו צריך לכפותו אלא זוקפו רשב"ג או' דרגש מתיר את קרביטיו והוא נופל מאליו ואוקימנא דרגש ערסא דכולה. אמר ר"י בר אידי אמר ר"י בן לוי הלכה כרשב"ג דמתיר את קרביטיו ונופל ולא סגי ליה בזקיפה על הצד ואף על גב דקיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל הך פלוגתא לאו חומרא וקולא דאבל היא אלא בעינא דרגש גופיה היא דמר סבר הכי מתחזי טפי בכיפוי וכן פסקו בהלכות א"ר יעקב בר אחא א"ר אסי מטה שנקליטיה יוצאין זוקפה ודיו ושמע מינה דוקא נקליטיה יוצאין שאי אפשר לכפותה דנקליטין שנים הן ואינה עומדת אבל שאר מטות אין זקיפתן פוטרתו עד שיהא כופה אותן ורגליהם למעלה. ת"ר ישן ע"ג מטה ע"ג כסא ע"ג ספסל ע"ג אודני יתר מכלן ע"ג קרקע לא יצא ידי חובתו אמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה פירשו הראשונים שלא כפה את מטתו ולא וכן אמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה כלומר שלא מפני שאסור לישן במטה זקופה אם הפך כופה ואם ישן על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו בכך אלא מצוה לכוף ואבל אם כפה מטתו וישן לו על גבי קרקע יצא ומילתא יתירתא עבד והיינו דמקשינן בגמרא (שם כ"א) דאי לא תימא הכי וישכב ארצה הכי נמי והתניא ישן ע"ג מטה ע"ג ספסל תרי מיכן ע"ג קרקע לא יצא ידי חובתו ואמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה אלא ודאי דוד מטתו היה כופה וישן לו ע"ג הארץ ושמע מינה דמילתא יתירא עביד ומפרקינן לא כעין ארצה כלומר במטה כפויה היה שוכב ושמע מינה דמי שכופה וישן על גבי קרקע יצא ידי חובתו אלא דמלתא יתירא עביד ואם תאמר אלא רישא דקתני ישן על גבי מטה בשלא כפה מטתו פשיטא כבר פירש בו דישן על גבי מטה עצמה קאמר כלומר שלא הציע מטתו וישן על גבי חבלים אי נמי יש לומר היה ישן על גבי מטה כפויה ולא יצא מפני שלא כפה שאר המטות ודומיא דסיפא ויש מפרש ברייתא כשכפה מטתו ובא לישן ע"ג קרקע ואמר רבי יוחנן שלא קיים כפיית המטה כיון שאינו שוכב עליה ולדברי אלו סוגיא דגמרא הכי מפרשינן לה דאי לא תימא הכי דדוד מילתא יתירא עבד אלא וישכב ארצה הכי נמי דחובה היא והאמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה עד שיישן עליה ואי נמי כפה ולא רצה לישן בכפויה אלא בקרקע לא יצא ידי חובתו אלא ודאי לא לצאת ידי חובה היה עושה אלא לבוש ועומד היה מתנפל ע"ג קרקע מחמת הצער ומילתא יתירא דעביד משתעי קרא ומתרץ כעין ארצה. ולדברי אלו המפרשים ישן ע"ג מטה דרישא כפשטיה מתפרש להו ודבר זה אין לו הכרע מן הגמרא אבל באבל (פי"א) תניא היה ישן ע"ג מטה או ע"ג ספסל או ע"ג אודני חייב בכפיית המטה. האומר איני כופה הריני ישן ע"ג ספסל אין שומעין לו ובירושלמי אמר איני כופה את המטה הריני ישן על גבי ספסל אין שומעין לו מפני שאמר איני כופה את המטה אבל אם אמר הריני כופה את המטה שומעין לו. מתניתא לא אמרה כן וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מסב על הספסל בכהן גדול הדיוט לא פירש אלמא אע"פ שכופה מטתו אין שומעין לו ליסב על ספסל ומתרץ ברבים הא ביחיד לא ולא עבדין כן כלומר כששנינו בכהן גדול דוקא לא שנו אלא ברבים שאלו אחד ודאי אין