תורת האדם צו

הסנדל וכשיגיעו לעיר יחלוצו וכן בתשעה באב וכן בתענית צבור וכי אסור במנעל וסנדל הני מילי בשל עור אבל אנפילא של בגד מותר וסנדל של שעם נמי מותר דהתם ביום הכפורים (ע"ח:

) אמרינן אני ראיתי את ריב"ל שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים אמינא ליה בתענית צבור מאי אמר לי לא שנא ורב הונא נפיק ברהיטני ואביי נפיק בדהוצי ורבא בדכילי ורבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק והוא הדין לסנדל של עץ דהוצי דאביי סנדל של עץ הוא ואין מנעל אלא של עור דכתיב ואנעלך תחש ואם מחופה של עור אסור וכן פסקו כל הגאונים וכבר פירשתי טעמיהם וראיותיהם בספר מלחמות ה' והדברים עתיקים ואם מחמת עקרב מותר דגמרינן מיום הכפורים והחיה תנעול את הסנדל כדעת רבינו הגדול ז"ל ביום הכפורים וחיה שאמרו כל שלשים יום:

בתשמיש המטה כיצד (מ"ק ט"ו:

) אבל אסור בתשמיש המטה דכתיב וינחם דוד את בת שבע ויבא אליה מכלל דמעיקרא הוא אסור בתשמיש המטה פירוש משום אבלות הילד ולאחר שבעה, והא דכתיב לעיל מניה כאשר ראה דוד כי מת הילד ויקם דוד מעל הארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו ההוא קודם שנקבר הילד עשה שעדיין לא חל אבלות עליו ולא עשה כן אלא בשביל שהיה רוצה לבא בית ה' ולהשתחוות כדי שלא יראה פני שכינה כשהוא מנוול אבל לאחר שבא מהשתחוות נהג אבלות שבעה. עוד יש לומר כי אותו הילד בספק היה לדוד אם יהיה בן קיימא אם לא וכל זמן שהיה חי וחולה היה מתענה עליו שיחיה ולא סך ולא כבס כאלו הוה אבל וכשראה שמת רחץ וסך וחלף שמלותיו כאלו עברו ימי אבלו לפי שאין עליו דין אבלות דאגלי ליה מלתא שלא היה בן קיימא ומשום דחזינן ביה בדוד שהיה נוהג עליו כל דיני אבלות ברחיצה וסיכה וגיהוץ וקא מימנע נפשיה מתשמיש שמעינן דאבל אסור בתשמיש כל זה ל' הראב"ד ז"ל וזה הלשון האחרון שכתב הרב ז"ל אינו כלום שלא היה דוד מתענה כל העינוי הזה ומתפלל כל תפלה זו על ספק נפל ועוד מן קודם קבורה לא גמרינן מידי דלא אבילות נהיג אלא צערא בעלמא מצער נפשיה כדכתיב ולא אכל עמם לחם ועוד להכי מימנע מתשמיש כדי שיתפלל בטהרה ועוד היאך אתה יודע כמה ימים ולילות חלה הילד ולשון ראשון שכתב הרב ז"ל עולה וכן נמי כתב הרמב"ם ז"ל והנכון עוד לומר שאין המלך רשאי לנוול עצמו בימי אבלו כדרך שהקלו עליו ביום הכפורים דתנן המלך והכלה ירחצו את פניהם וכן אמרו שאינו חייב בכפיית המטה כשהוא אבל ובר מן דין מאי קושיא רחץ וסך להעביר את הזוהמא מעליו והעפר ששכב לארץ וחלף בגדים אחרים מפני הקריעה שקרע כשמת הילד דתניא (מ"ק כ"ד:

) אם בא להחליף מחליף ואינו קורע. אמר ר' יוחנן אבל ששמש מטתו בימי אבלו חייב מיתה אמר רפרם בר פפא תניא באבל רבתי אבל אסור לשמש מטתו בימי אבלו ומעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גויתו בכתובות (דע"ב) תניא אע"פ שאמרו אין אדם רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת באמת אמרו מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו לא שנא באבלות דידיה ולא שנא באבלות דידה. כתב הראב"ד ז"ל אבל אינו צריך להרחקה אחרת אלא של תשמיש שהרי אמרנו מוזגת לו את הכוס ומרחצת פניו ידיו ורגליו וכל שכן שהיא מותרת לאכול עמו אפי' בקערה אחת ומשמעתא דכתובות פרק ראשון משמע שהיא מותרת לישן עמו והדעת מכרעת שעל ידי דבר חוצץ קאמר מיהו משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב מיבעי ליה לארחוקי שלא תישן עמו במטה כלל כל אלו דברי הרב ז"ל. וחכמי הצרפתים ז"ל כתבו ההיא דאמרינן בכתובות ונוהגת עמו אבלות מאי לאו עמו במטה אחת אלא הכי קאמר מאי לאו כופה ונוהגת אבלות עמו במטה כפויה שלה ומשום יחוד קתני עמו לאשמועינן דמתיחדין הן עמו ועמו ישנה ולא עם הנשים אלא עמו בבית ולא משום יחוד נקט לה אלא שאינה נוהגת אבלות אלא בפניו ולאפרושי בין עמו בבית דהיינו בפניו קאמר עמו במטה דהיינו ביחוד ולאו במטה אחת קאמר תדע דהא קתני כופה מטתה ואלו מטה