תורת האדם צה

ז"ל דאפי' טבילה שלא בזמנה נמי מותרת לדברי הכל אלא תנא קמא חיובי מחייב לבעל קרי לטבול כל היום ורבי יוסי פטר ליה מן המנחה ולמעלה בדצלי הא אם רצה טובל הוא בין בזמנה של טבילה בין שלא בזמנה וכך הם גורסים ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול תדע דהא אידך ברייתא קמייתא תני התם כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה בעל קרי טובל והולך עד המנחה והא האי תנא קסבר טבילה בזמנה לאו מצוה ולפיכך מן המנחה ולמעלה לא ואם כן חייבי טבילות ונדה ויולדת למה הן טובלין אלא שמע מינה שכל חייבי טבילות מותרין לטבול אם רצו ובעל קרי חייב לטבול עד המנחה ומן המנחה ולמעלה אם רצה טובל הוא ואין הדרך הזו מחוור לי שגרסת כל הספרים וכן בתוספתא מן המנחה לא יטבול ועוד אי בטבילה שלא בזמנה למה לי למיתני כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה שלא בזמנן כולן בין ביום ובין בלילה הן טובלין אלא רישא בטבילה בזמנה וסיפא קתני בעל קרי עד המנחה אע"ג דהא שלא בזמנה דמסתמא לאו ברואה קרי ביום הכפורים איירי והא דקתני באידך ברייתא ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול ולא פליגי רבנן נמי ארישא בזב וזבה דלא יטבלו כיון דסבירא להו טבילה בזמנה מצוה משום דאיכא זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע וכך איתא בדוכתי' במסכת ברכות כך נראה לי אי נמי חדא דאית ביה תרתי קמ"ל ובספר הישר פוסק דטבילה בזמנה לאו מצוה כדתנן דיה טבילה באחרונה וליתא להך מתניתין דקתני כל חייבי טבילות טובלין כדרכן אלא הלכתא כר' יוסי ולא כן פסקו הגאונים ז"ל ירושלמי בפרק היה קורא תני מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה מרחיצין ובדרום מרחיצין אמר ר' יוסי בר' בון מי שהוא מתיר את הרחיצה עושה אותה כאכילה ושתיה הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג עלו לו חטטין מותר. ונראה מכאן שהיו במקצת המקומות נוהגין הקרובים והמברין להרחיץ את האבלים קודם הבראה לפי שעשו אותה כאכילה ושתיה שצריכה להם הרבה מפני שהן צריכין להעביר מהן זוהמת המת והשיבת' המתחוללת עליהן והיו מתירין זו הרחיצה הראשונה ואחר כך היו נוהגין איסורן ברחיצה כל שבעה. וגמרא דילן בדרבן גמליאל לית ליה האי מנהגא ואי נמי אית ליה דלמא רחיצה שניה רחץ בלילה לפי שלא היתה דעתו מיושבת עליו בכל יום עד שירחץ בחמין בשעת שכיבה ויסוך בשמן ערב שלהן הילכך אי איכא דוכתא דנהגי בהרחצה זו אין ממחין בידן ואשה נמי בימי אבלה לא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט דכל הני באבילות כרחיצה דמי ואסור דתניא (מ"ק כ') וכן היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת והתם אמרינן (תענית י"ג) אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה בימי אבל אביה ואוקימנא אכיחול ופיקוס דבוגרת מותרת ונערה ואשת איש אסורה הא ברחיצה דחמין אפי' בוגרת אסורה משום דאפשר בצונן וכן הלכה ואין מונעין תכשיטין מן הכלה שמת אביה כל שלשים יום:

בנעילת הסנדל כיצד (מ"ק ט"ו:

) אבל אסור בנעילת הסנדל מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ונעלך תשים ברגליך מכלל דלכולי עלמא אסירי דכתיב בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספוד ולא תבכה ולא תבא דמעתך האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעלך תשים ברגליך הכי קאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק ודום דממת מתים. כלומר כדרך שעושין למתים ואבל אחר לא תעשה אלא פארך חבוש עליך ונעלך תשים אלמא הני כולהו אסירי לשאר אבלי:

ובירושלמי פרישו האנק דום מתים מכאן שהוא צריך לצווח על המתים, אבל לא תעשה מכאן שצריך להתאבל, פארך חבוש עליך אלו תפילין, ונעלך תשים ברגליך מכאן שאסור בנעילת הסנדל, ולא תעטה על שפם מכאן שצריך לכסות פניו וליכסיני' מלרע אמרין פומיה הוא חייש. ולחם אנשים לא תאכל מכאן שהקטנים הולכין אצל הגדולים מנין שהגדולים הולכין אצל הקטנים דכתיב אל תבא בית מרזח:

באבל (פ"ה) תניא אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת