תורת האדם צב

או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו והוא סבור אדם חשוב שאני שמעינן מיהא דשני שותפין שיש להם חמור וגמל או ספינה שאירע אבל לאחד מהן שותפו עושה בהן כדרכו ואעפ"י שחולקין בשכר מותר דומיא דספינה מוחכרת ומושכרת שאם אירע אבל לבעליה אינו מבטלה. וירושלמי פליג דאתמר התם שני אחים שני טבחים שני שותפין שאירע באחד מהן דבר הרי אלו נועלין חנותם ואין הלכה כן אבל יש לומר שלא לבטל מלאכת השיתוף ולהפסיד מלאכת השותף אמרו אלא נועלין את חנותן משום צינעא והשותף מוכר בביתו שכן המוחכרין והמושכרין אצל אחרים ברשותן עושין ולא בבית האבל וכן הגמל הזה של מר בריה דרב אחא למר מריון היו מתירין אותו להשכירו ולחזור לביתו. ורבינו הגדול ז"ל השמיט המעשה הזה של מר מריון ומר בריה דרב אחא וכו' וכתב הירושלמי שהזכרנו נועלין חנותן וזה תימה גדולה אם עלה על דעתו שהגמרות הללו חלוקות בזה היאך הניח גמרא ערוכה וסמך על הירושלמי ושמא סובר הרב ז"ל שהשותפין ודאי מבטלין מלאכה המשותפת להם כשאירע דבר באחד מהן כדרך הירושלמי אבל מר מריון ומר בריה דרב אחא איטדא כתבו אגמלא מעיקרא והשבוע הזה שאירע בו האבל למר בריה דרב אחא שבת של מר מריון היתה והיינו ברייתא מוחכרין או מושכרין אצל אחרים לפיכך היה ראוי לחוש לפסידא דמר מריון שלא לבטלו אלא הוא סובר אדם חשוב שאני וכיון שכתב רבינו ז"ל הברייתא ופסקה בהלכות לא הוצרך למעשה הזה וכתב הירושלמי שהוא כהלכה ולשון הגמרא שאמרו נהי דלפסידא דידיה לא חייש משמע דשבת של שניהם היתה ושניהם מפסידין בבטולו וכיון דאמרינן דבר האבד באבל מותר ע"י אחרים כל אלו שאמרו במועד עושין משום דבר האבד באבל אחרים עושין לו וכל שאמרו חכמים אעפ"י שהוא דבר האבד אין עושין אותו במועד משום טירחא יתירא באבל מותר דגבי מועד משום קדושת היום ומסרן הכתוב לחכמים לאסור הטורח והם גזרו שלא לעשות אפי' ע"י ארמי דתניא כל שאינו עושה אינו אומר לארמי ועושה אלא גבי אבלות מאי איכפת לן בטירחא דאחרים וכי משום שבות ותענוג נאסרה מלאכה עלי לא נאסרה אלא כדי שיתאבל על מתו ויתאונן על חטאיו הילכך משקין לו בית השלחין ואפי' ממי גשמים וממי קילון ועושין לו עוגיות לגפנים ואמה בתחלה וחופרין לו בורות שיחין ומערות כשצריך להם ובונה את הפרצה כדרכן וזופתין לו חביתא וכוזא ומכניסין פירותיו מפני הגנבים ופרקמטיא כל שהוא אבד שרי וכן היודע שתבא שיירה וחושש לפרקמטיאות שהן מוזילות מוכר אפילו להרויח ואצ"ל בחושש להפסד קרן שלו ובלבד ע"י אחרים ואי מסיק זוזי באינשי והאידנא משכח להו וביומא אחרינא לא משכח להו שרי לשדורי עלייהו והשליח לוקח בחובו עבדים ושפחות בתים ושדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאין מפני שהוא כמציל מידם ומכאן הורו הגאונים שאם היה לו לאבל דין על אדם אינו תובעו כל שבעה ואם היה דבר האבד כגון שמבקש לילך למדינת הים או שהיו עדיו חולים עושה שליח ומורשה ודן עמו:

וחצדין ליה חצדא דשערי ופרדיסא דמטא זימניה וכל דאית ליה פסידא אפילו טריח ומעשה אומן וכל שהתירו חכמים במועד משום צורך המועד ואפי' אין לו מה יאכל כלן אסורין באבל ואפי' על ידי אחרים אלא עני ממש שאין לו במה יתפרנס עושה ע"י עצמו משלישי ואילך בצינעא בתוך ביתו ותבא מארה לשכניו והיכא דלית ליה פסידא אלא רווחא מיתרמי ליה ואי לא עביד אבדא מניה לאו כדבר האבד הוא ואסורה דהא גמלין וחמרין וספנים בספינה שלו שאמרנו ודאי עבורי רוחא הוא, הגע עצמך שהיתה ספינה שלו נשכרת בכמה רבוא ואם ממתין עד לאחר האבל יעבור זמן שפורשין בו לים ואם ילכו להם התגרין ה"ז העברת שכר גדול ממנו ואעפ"כ אסור ושכירת חמורו וגמלו נמי הן לעצמו העברת שכר הוא ואפי' בשוכרין מצויין לו למחר מ"מ שכירות היום אבד ממנו אף על פי כן אסור:

ולגבי מועד איתמר ברייתא (מ"ק י"א) לבאי כוארי פי' צפה הנהר על כל גדותיו והדגים שטין על פני הנהר ויצאו לחוץ ולא שרינהו רבא לצוד מהן אלא לדעת אכילה משום