תורת האדם צא

בפשתן ומין אחר. עד שמצינו בירושלמי מנו אמרו ליה ר' יוסי מחלפא שיטתיה דר' יהודה תמן אמר יאבד דבר מועט ואל יאבד דבר הרבה והכא הוא אמר הכין שנייה היא. תמן שדרכו להערים כל שכן מחלפא שיטתיה דר' יוסי מה אם תמן שדרכו להערים את אמר מותר כאן שאין דרכו להערים לא כל שכן. אמר ר' חנינא מנו אמרו לו חכמים. שהן עושין כשיטת ר"י במועד. עד כאן גירסא ירושלמית ופירושה ברור שהן מקשין מאן תנא דפליג עליה דר' יהודה לענין שדה ניר ושדה פשתן ר' יוסי דהוא בר פלוגתיה במועד א"כ קשיא דר' יהודה אדר' יהודה ור' יוסי אר' יוסי דאלו במתני' לר' יהודה טוען קורה ראשונה דאית בה פסידא מרובה ומניח השאר לאחר המועד מפני שהפסד מועט הוא. ואלו הכא חייש להפסד מועט בין בכיר לאפיל ומתרץ דבמתני' חייש להערמה שמא יהפוך זיתיו ויטעון ויאמר זיתיו הפוכין היו וכן חושש שלא יהא זולף וגומר חביותיו ויאמר לדיין שבבור אני עושה. ולפיכך אמר ר' יהודה בין במועד בין באבל כדקתני בברייתא דלעיל ולא התיר אלא בשינוי דלא אתי למיערם מוטב לו להמתין ולעשות כדרכו והדר מקשי וכל שכן דקשיא דר' יוסא אדר' יוסא. דאלו במתני' אע"פ שיש לחוש להערמה אמר ר' יוסא זולף וגומר וגף כדרכו שלא יפסיד כלום וכאן אינו חושש להפסד מועט בין בכיר לאפיל. ומתרץ דהאי אמרו לו לאו ר' יוסא דלדידיה ודאי מותר אלא רבנן דסבירא להו במועד כר' יהודה ואמרו לו כשם שאין חוששין להפסד מועט במשנתנו כך אין חוששין לו בכאן דלית להו טעמא משום הערמה אלא שאין לחוש לדבר מועט. והנה כפי דרך זו הלכה כר' יהודה דזורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן. ובמועד מותרין ע"י עצמו וכל זה סמך וראיה שלא לחוש לדברי ר' אליעזר בן יעקב דאפילא לשוויה חרפא כדבר האבד מיקרי. ומימרא דרבינא בתרביצא כרבנן אתא. לפי הנמצא בנסחאות שלו ואין לי להאריך. וכבר ראינו דברי הראב"ד ז"ל בפי' דברים הללו וגירסתו שהוא גורס מרביצין בעפר הלבן ואין הדברים נכונים מכמה ראיות אלא שאין מענין החיבור הזה בכך יותר מדאי ושלא להטריח על המעיינים בו. ורבינו הגדול פסק כר' אליעזר בן יעקב במועד. וכן השמיט ממתניתא דאבל מלתיה דר' יהודה בשדה נירה ושדה העומדת לפשתן ויפה כיון לפי שיטתו אלו השמיט ממנה עוד הא דקתני מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים שלו. וכפי מה שנתבאר מדברינו שכתבנו למעלה ובירושלמי שנו בברייתא זו משקין לו שדה בית השלחין לכשיגיע זמנו לשתות וזה ודאי מותר לדברי הכל אבל ענין אחר הוא אינו השנוי בגמרא שלנו:

מועד קטן (די"א:

) האריסין והחכירין והקבלנין של אבל הרי אלו יעשו החמרין והגמלין והספנין בספינה שלו הרי אלו לא יעשו ואם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו. פירוש חמרין וגמלין וספנין שלו שכירי שנה שלו הם ומחמרין אחר חמורו וגמלו ומספנין בספינה ולפיכך לא יעשו דמלאכה דידיה הוא ואף על פי שנעשית ע"י אחרים וחוץ לתחומין אסור ואם היו הבהמות והספינה מוחכרין של אחרים מותר והוא הדין אם היו הגמל והספן הזה נוטלין בשכירותן למחצה ולשליש ולרביע דשרי ובכל מוחכרין הוא כאריס בקרקע ויש מי שאומר שלא התירו האריסות אלא בקרקע משום דארעא לאריסי קיימא אבל בבהמות וספינה אסור משום שנקראת על שמו ויש לזה פנים כענין שאמרו בפרק קמא דע"ז (כ"א:

) אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי. (מ"ק י"א:

) שכיר יום שלו אפי' בעיר אחרת לא יעשה היתה מלאכת אחרים בידו בין קבולת בין שאינה קבולת לא יעשה היתה מלאכתו ביד אחרים יעשה פירוש מלאכה של מטלטלין שקבל עליו לתפור בגד שלו בסלע וזו היא קבולת בביתו לא יעשה בבית אחרים יעשה דמלאכה דידהו היא. רב מריון בריה דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא הוה להו גמלא בהדי הדדי איתרע ביה מילתא במר בריה דר"א ופסקיה לגמליה. פי' בטלו ולא נתן רשות לשותפו להשכירו ולעשות בו מלאכה כל ימי אבלו אמר רב אשי גברא רבא כמר בריה דרב אחא בריה דרבא נעביד הכי נהי דלפסידא דיליה לא חייש אפסידא דאחריני לא חייש והתניא אם היו מוחכרין