תורת האדם צ

ופשתנו לעלות מן המשרה וצמרו לעלות מן היורה ואין שם אומן הרי זה עושה בצנעא וכן היה רשב"ג אומר אם היה אומן לרבים והגיע שעת הרגל אם אין שם אומן אלא הוא הרי זה עושה בצנעא ומותר. ונראה לנו שהלכה כרשב"ג דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל:

והתם באבל (פ"ה) תניא אבל כל שבעת הימים אסור בעשיית מלאכה הוא ובניו ועבדיו ושפחותיו ובהמתו. פי' בניו ובנותיו הסמוכין על שלחנו מעשה ידיהם שלו. לפיכך אסורים בעשיית מלאכה וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך אחרים אסורין לעשות לו אבל עושין מלאכה שהיא אובדת. כונסין לו גרנו מבעטין לו יינו מגיפין לו חביותיו זיתיו הפוכין ר' יהודה אומר טוען קורה הראשונה ומניח את השניה אחר האבל ויגמור א"ל ר' יוסי והלא אובדין הן אלא יגמור זיתיו להפוך וכדו לגוף ר' יהודה אומר עושה לו לימודים ואחר האבל ימרח. א"ל ר' יוסי והלא אובדין הן אלא יגמור וכו'. מרביצין לו שדה הלבן לזריעה זורעין לו נירו פשתן דברי ר' יהודה וחכ"א אם לא זרעה פשתן יזרענה מין אחר אם לא זרעה בשבת זו יזרענה בשבת אחרת והאי דקתני בברייתא דגמרא דילן מרביצין לו שדה משתגיע עונת המים שלו. מסתברא דהיינו השקאה מועטת שעושין לשדה הלבן קודם לזריעה כדי לזרעה בזמנה מיד ודבר האבד הוא. שאם אי אתה מרביץ אותה בעונה באין ימות הגשמים ושוב אינה נזרעת בשנה זו יפה וליכא למימר משקין לו שדה זרועה שלא מצינו השקאה מותרת משום דבר האבד אלא בבית השלחין בלבד. ובית השלחין לא תני ביה שדהו סתם והיינו דקתני מרביצין לו שדה לבן לזריעה. ולשון מרביצין מוכיח כן שהוא כדרך ריבוץ לבית. ולגבי מועד קתני בברייתא מרביצין פשיטא הא קתני משקין בית השלחין במועד אלא ריבוץ זה ענין אחר השקאה קודם זריעה בשדה הצריכה לכך וזו היא ששנו בפרק ראשון (מ"ק ד"ו:

). ת"ר מרביצין שדה הלבן בשביעית אבל לא במועד והוינן בה והתניא בין במועד בין בשביעית. כלומר בין במועד בין בשביעית מרביצין. ופריק הא ר' אליעזר בן יעקב דמחמיר במועד ולא שרי חרפא לשוויה אפלא הא רבנן דמקילין בכי האי גוונא ופלוגתייהו בשדה גריד. וכן הא דתניא מרביצין לו שדה הלבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית. ולא עוד אלא שמרביצין בשביעית כדי שיצאו ירקות במוצאי שביעית, כי האי גוונא הוא דמרביצין אותם בהשקאה מועטת בערב שביעית כדי שיצאו ספיחי ירקות בשביעית בשדה בור ובשדה ניר. וכיוצא בהן מן המקומות שהספיחין מותרין בהן וכן מרביצין בשביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית בין לזרען בין לספיחים שלהם. דספיחי ירקות במוצאי שביעית בכל מקום פירושו השקאה מועטת על מנת לזורעה. וסמכו אותה השקאה בגמרא למחלוקת ר' אליעזר בן יעקב ורבנן דמועד. לרבי אליעזר בן יעקב אסור ולרבנן שרי. נמצאת זאת הברייתא ששנויה באבל מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים שלו שלא כדברי ר' אליעזר בן יעקב דמחמיר. ורש"י ז"ל מפרש מרביצין השקאה מועטת לירקות ואין פירושו מחוור ומכל מקום כיון דברייתא קתני מרביצין בשדה הלבן סתם. ולא פירשו איזה לבן מרביצין והדבר ידוע שהרבה שדות בכלל שדה לבן. כגון בית השלחין ובית הבעל ושדה גריד ושדה מטוננת. דכל שאינו שדה אילן נקרא כן ש"מ אין היתר זה תלוי בגופה של שדה זה. אלא ריבוץ הוא דמותר במועד ובשביעית לרבנן. ולר' אליעזר בן יעקב בשביעית אבל לא במועד והלכך ברייתא דאבל דקתני נמי מרביצין שדהו לכשתגיע עונת המים שלו דאלמא דבר האבד מיקרי כרבנן אתיא. ומיכן אני אומר דהלכה כרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר בן יעקב לענין זרעים שלא שתו ושדה גריד דטעמא דרבנן לאו משום דהרוחה שריא להו במועד אלא משום דדבר האבד מקרי להו. והא דקתני סיפא דברייתא דאבל ר' יהודה אומר אף זורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן ואמרו לו אם לא תזרע בבכיר תזרע באפיל. הוקשה לנו עלה והלא בין בכיר ואפיל דבר האבד מיקרי לרבנן דפליגי עלה דר' אליעזר בן יעקב והיינו סבורין לומר דבזרעים שכבר נזרעו חרפא לשויא אפלא דבר האבד הוא. אבל זו שלא נזרעה פעמים שהאפיל מתברך והבכיר לוקה וכן