תורת האדם פה

שאומרים קדיש על הברכה הזו כדרך שאומרים אחר קבורת המת ואין אומרי' בעלמא דעתיד לחדתא אלא על תלמיד דרשן. וטעמא דמילתא שאין מזכירין עולם חדש אלא למי שמעשיו מוכיחין עליו שהוא בן תחיית המתים אבל לסתם בני אדם לא. וכן הדין בבה"ק לאחר קבורה שאין אומרים כן אלא מקדישין ואומרים בעלמא דברא כרעותיה ותתכלי חרבא וכו', ונהגו לומר על הכל ואפי' על אשה מפני המחלוקת שאין הדור דומה יפה. ונשאל גאון נוהגין אצלנו בשעה שחוזרין מבה"ק רוחצין ידיהם קודם כניסתן לבתיהם ויושבין על הדרך מה טעם, והשיב אין צריכין לרחוץ ואם נהגו ורוחצין אין בכך כלום וכשאמרו חכמים במי שחזר מאחורי המת לישב ז"פ לא אמרו אלא במי שהולך לבה"ק ובחזירתו ובקרובים וביום ראשון ובמקום שנהגו, וצריך לישב שבעה פעמים כנגד ז' הבל הבלים וכו' מפני שהרוחות מלוות אותם וכל שעה ושעה שיושבין בורחין מהם, ואמר רב האי לא נהגו מעולם בבבל לקנח ידיהם בעפר וכך אנו רואים דמאן דעביד הכי אין בו כלום אלא שרי למעבד אבל נטילת ידים לבתר הכי ליכא אלא למי שנשאו המטה ע"כ לגאונים. ובמקומות הללו נהגנו בכך לקנח בעפר ולתלוש עשב מן המחובר לאחר קדיש ולרחוץ ידים במים, ואומרים שהם רומזים ליצירת האדם כענין שאמרו באגדה ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר, למה מים ועפר מפני שתחלתה מן המים וסופה לעפר לפיכך נבדקה במים ובעפר אם טהורה היא כברייתה ואם לאו חוזרת לעפרה, וכן המים והעפר אלו רמז ליצירה ולמיתה בם והעשב רמז לתחית המתים כענין ויציצו מעיר כעשב הארץ, ומפי אחד מרבותי שמעתי קבלה שבידו שהוא רמז לטהרת הטומאה לומר טומאה זו אינה נטהרת אלא בכענין שלשה דברים הללו במים ואפר ואזוב וזה טעם יפה:

ובתשובות שאילו מקמי דמר יהודאי אבל מנודה מהו להברותו ולא איפשט, מיהו כיון שאין יושבין בד' אמות שלו אין לו שורה ואין מברכין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים שכל שהוא כבוד החיים אין עושין לאבל מנודה, וכן יראה לי במנודה שמת שדינו כמאבד את עצמו ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין שאין עושין לו כבוד ולא עוד אלא שמבזין אותו כדאמרינן סוקלין את ארונו אבל כבוד של חיים עושין לאבלים עומדין בשורה ומנחמין והיינו דאמרי' (סנהדרין ס"ח) בפטירתו של ר' אליעזר הגדול הותר הנדר הותר הנדר לומר שאינו כשאר מנודין שמתו שלא להספיד ושלא לקרוע ולסקול הארון לפי שהיה רב שלהם וחייבין לנהוג בו כבוד ומורא רבך כמורא שמים ולא עשו כן אלא כדי שיחזור בו ולא ירבו מחלוקת בישראל. והני מילי לאפקרותא ולעובר על דעת חכמים אבל לממונא כיון שמת פטור מגזירתם ואין סוקלין לו ארון ומספידין כראוי לו:

בפרק היה קורא (ט"ז) וכשמת טבי עבדו של ר"ג קבל עליו תנחומין אמרו לו לא למדתנו רבינו אין מקבלין תנחומין על העבדים אמר להם אין טבי עבדי כשאר כל העבדים כשר היה. ת"ר העבדים והשפחות אין עומדין עליהם בשורה ואין אומרים עליהם לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. ומעשה שמתה שפחתו של ר' אליעזר ונכנסו תלמידיו לנחמו כיון שראה אותם עלה לעליה ועלו אחריו נכנס לאנפלין ונכנסו אחריו נכנס לטרקלין ונכנסו אחריו. אמר להם כמדומה אני שאתם נכוין בפושרין ועכשיו אי אתם נכוין אפילו ברותחין ולא כך שניתי לכם העבדים והשפחות אין עומדין עליהם בשורה ואין אומרים עליהם לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אלא כשם שאומרין לו לאדם על שורו וחמורו שמתו המקום ימלא חסרונך. והעבדים והשפחות לא מספידין עליהם ולא אומרים עליהם לא אבא פלוני ולא אימא פלונית. ומסתברא דלית הלכתא כר"ג ורבנן פליגי עליה ואמרי לעולם אין מקבלין תנחומין על העבדים. ואני תמה על מה שאמרנו אין עומדין עליהם בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים, וכי אבלות יש כאן שיברכו ברוך מנחם אבלים ואפילו היו לו בנים והלא אין להם חייס ואין בהם שאר כלל שיתאבלו קרובים עליהם וראיתי בירושלמי שהקשו על תנחומין שקבל ר"ג. אם על בני חורין אחרים אין מקבלין עליהם תנחומין לא כ"ש על העבדים אלא משום דהוה חשיב עליה כבריה ואפשר ששנו אף