תורת האדם פד

האבל לביתו והוא מסב בראש ושליח צבור אומר נשיילו רבנן טעמא ואבל עונה ברוך דיין האמת:

גדולי החכמים מנחמין כל אחד ואחד כפי שרואה לדרוש בנחמה כעובדא דעבדי וזולתן בגמרא. וכפרים שאין שם רחוב והולכין ממקום הספד ונכנסין לבית הכנסת ומברכין אותה ברכה של מנחם אבלים בבהכ"נ כמו שמוזכר בירושלמי למעלה, ומקומות שאין אבלים נכנסין מבית הקברות לבית הכנסת מברכין אותה ברכה בבית האבל. וזהו שאמרו כוס של בית האבל, והיו נוהגין לצאת לבה"ק כל שבעה להספיד וכשחוזרין לרחובה של עיר מברכין ברכת רחבה הזו כל שבעה והוא שיש שם פנים חדשות ומאריכין בשאר ברכות שהזכרנו כמו שעושין ביום ראשון כעובדא דריש לקיש ואם לא יצאו לבית הקברות ובאו פנים חדשות בביתו של אבל שמזכירין ומנחמין מברכין אותה בבית כמו שמוזכר בירושלמי ונמצאו כל דברי חכמים קיימין וכפי מה שסדור למעלה, ובדורותינו בטלו מנהגות הללו שלא היה חובה לכוף בהם אלא שהדורות נהגו בכך ואפילו הברכות האלו כלן רשות הן, שמצינו ברכות של רשות בשבח כדאמרינן (עירובין ד"מ:

) לענין זמן רשות לא מבעיא לי כי קא מיבעיא לי חובה. ומצאתי במס' ברכות דתניא בתוספתא מקום שנהגו לומר ברכת אבלים בשלש כולל את הראשונה בתחיית המתים וחותם בה מחיה המתים שניה בתנחומי אבלים וחותם בה מנחם עמו בעירו ג' בג"ח ואינו חותם המפ' בב"ע אינו חותם ע"כ בתוספתא. ואנו למדין ממנה שברכותיו של מתורגמניה דריש לקיש במנהג תלו אותן, ותנא דתוספתא מברך ראשונה כמתורגמניה דר"ל וחותם בה כמותו מחיה מתים ושניה מברך אלא שהוא משנה בחתימה לומר מנחם עמו ישראל בעירו ושלישית הם חולקין דמתורגמניה חתים משלם הגמול ובתוספתא קתני אינו חותם, ובברכה רביעית כולה פליגי דתנא דתוספתא לא נהיג בה כלל ומכל מקום למדנו שכל הברכות הללו חלוקות להם במנהגים חוץ מאחת מהן והיא שחותמין בה מנחם אבלים שכולן מברכין אותה והיא ברכת אבלים השנויה בכל מקום, ובמקומות שנהגו לומר אחת כולל ענין תחיית המתים ומשלם הגמול ועצירת המגפה באחת וחותם בה מנחם אבלים ובודאי היו נראין הדברים שהיא חובה אלא כיון שלא נהגו עכשיו כלל נדחוק בה לומר שהיא עצמה רשות היא ובאותן זמנים היו הכל נוהגים בה ועכשיו בדורות הללו כיון שלא נהגו אין משנין על ידן בדבר מכל מנהגות הללו. אלא כך נהגו עכשיו נותנין את המת בקבר וסותמין גולל הקבר וחולצין מנעל וסנדל ומרחיקין מעט מביה"ק ומקדישין יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דהוא עתיד לחדתא ולאחיאה מתיא ולשכלולי היכלא ולמבני קרתא דירושלם ולמעקר פולחן נוכראה מארענא ולאתבא פולחנא דקוב"ה לאתריה בהדריה וזיויה ויקריה בחייכון וכו' תתכלי חרבא ושביה ומותנא מננא ומכל אחנא בית ישראל ואמרו אמן וכו' והכי אמר גאון. מנהגנו להרחיק מבית הקברות שיעור חמשים אמה או מאה אמה ויש מקומות שבונין בו בית לדבר זה אבל בתוך ארבע אמות לא דמת תופס ארבע אמות לק"ש וכן אמר רב מתתיה אין אומרים יתגדל בבה"ק אא"כ מרחיק ד"א כק"ש. ובמסכת סופרים (פרק י"ט) מצאתי מביא כוס א' ומברך בורא פרי הגפן ואחריו בא"י אמ"ה אשר בעגלא גדול דור דורשים וכו' וכן אתה אומר בברכת חתנים ובברכת אבלים לפי שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, ונהגו רבותינו לומר בבקר ברכת חתנים בעשרה ופנים חדשות כל שבעה וכן בערב קודם סעודה וברכת אבלים בערב לאחר התפלה בפני המתפללין על הכוס בשבת שאין אבלות נוהג בפרהסיא כר"א בן הורקנוס דאמר ראה שלמה כח של גומלי חסדים ובנה להם לישראל שני שערים אחד לאבלים ולמנודין ואחד לחתנים ובשבת היו מתקבצין יושבי ירושלים ועולין להר הבית ויושבין בין שני שערים הללו כדי לגמול להם חסד לחתנים לקלסם וללותם לבתיהם ולאבלים לאחר שיגמור החזן תפלת המוסף הולך לו לביהכ"נ ומוצא שם האבל וכל קרוביו ואומר עליהם ברכה ואח"כ אומר קדיש ואין אומרים בעלמא דהוא עתיד לחדתא אלא על תלמיד דרשן עד כאן שנו במס' סופרים. ונראה מכאן דבקר וערב לאחר התפלה בפני המתפללין מברכין ברכת אבלים על הכוס כל שבעה בפנים חדשות וכמו שבארנו למעלה ומוסיף בכאן