תורת האדם עט

אין נוהג כלל הא בפני אבל נוהג כמוהו בכל דבר, ועוד מקילין מקצת החכמים ואומרים שאם רצה אבל למחול לקרובו אינו צריך להיות נוהג עמו כלום דמשום כבוד אבל אמרו נוהג עמו ומפני דרכי שלום שיצטרף בצער שלו וכדקתני בברייתא לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו אלמא משום כבוד הוא ואם רצה ומחל שלא ינהוג עמו אין בזה משום כבוד ודרכי שלום. וכך נהגו להקל:

תינוק כל שלשים יום אינו מתאבל עליו בין גמרו סימניו שערו וצפרניו שלמין בין לא גמרו דתניא (שבת דף קל"ו) רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי ואם קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש ונולד לתשעה חדשים בין שלמין בין מקוטעין מתאבל עליו בן יומו, מת לאחר שלשים כגון לשלשים ואחד אפי' נולד לשמונה חדשים הרי זה כחתן שלם דקיי"ל כרשב"ג כל ששהה שלשים יום אינו נפל והא דאתיליד בשמונה אמרינן האי בר שבעה הוא אשתהויי הוא דאשתהי. והכי איתא בפרק הערל (יבמות דף פ':

). והרמב"ם ז"ל כתב בן שמונה שמת אפי' לאחר שלשים הרי זה כנפל ואינו כלום:

ומתאבל אדם על רבו שלמדו חכמה בחליצת מנעל ושאר דיני אבלות דאמרינן (מ"ק דכ"ה:

) כי נח נפשיה דר' יוחנן יתיב רבי אמי עליה שבעה ושלשים א"ר אבא בריה דר"ח בר אבא ר' אמי דעבד לגרמיה הוא דעבד דא"ר אבא בריה דר"ח בר אבא אמר ר"י אפי' רבו שלמדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום אחד, ואתמר בירושלמי בפרק היה קורא כד דמך רבי חייא בר אדא דהוא בר אחתיה דבר קפרא קבל ר"ש בן לקיש עלויה תנחומין דהוה רביה נימא תלמידא דבר נשא חביב עליה כבריה וכ"ש שמקבל תנחומין תלמיד על רבו, וכן נראה מסוגיית ירושלמי שבפרק מי שמתו שמי שרבו מת מוטל לפניו אינו אוכל בשר ואינו שותה יין כמי שמתו מוטל לפניו, ונשיא אע"פ שמטמאין לו הכל אין מתאבלין עליו, לענין טומאה עשו אותו כמת מצוה אבל אבלות לא למדנו בו כלל, וכן כתב הראב"ד וצ"ע:

ענין התחלת האבלות מועד קטן (ד"כ) יתיב ר"ח בר אבא ור' אמי ור' יצחק בן אלעזר אקילעא דר' יצחק נפחא ונפקא מילתא מבינייהו מנין לאבלות שהיא שבעה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבלות שבעה. ואימא עצרת דחד יומא הוא ואיקרי חג ההוא מבעיא ליה לכדריש לקיש דאמר ר"ש בן לקיש משום ר' יהודה נשיאה מנין לשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד שנאמר והפכתי חגיכם לאבל ואשכחן עצרת דאיקרי חג דחד יומא הוא, פירוש דאבלות דכולהו חגים אקשי רחמנא יש מהם ז' ויש מהן יום אחד אלמא אבלות נמי פעמים שבעה פעמים יום אחד הא כיצד שמועה קרובה שבעה שמועה רחוקה יום אחד ובירושלמי סמכינן לה דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ובפ"ק דכתובות בירושלמי משה תיקן להם לישראל שבעת ימי המשתה ושבעת ימי אבלות, שמועה רחוקה כדבעינן לברורי קמן, ומנין לגזירת שלשים דכתיב ראשיכם אל תפרעו מכלל דכולי עלמא מיחייבי ואין פרע פחות משלשים כדאשכחן בנזיר דכתיב גדל פרע שער ראשו ואין נזירות פחות משלשים יום וכן בתכבוסת דכתיב וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר לה לבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת ואין בגדי אבל של ימים רבים פחות משלשים:

מאימתי התחלת אבלות משיסתם הגולל דת"ר (מ"ק דכ"ז) מאימתי כופין את המטות משיצאו מפתח הבית דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משיסתם הגולל ומעשה שמת רבן גמליאל הזקן כיון שיצאו מהפתח אמר להם רבי יהושע כפו מטותיכם א"ל כבר כפינו על פי זקן והלכה כר"י. פירש"י ז"ל גולל כסוי הארון של מת, וחכמי הצרפתים ז"ל השיבו עליו ממה שאמרו בסוכה ובעירובין (ד"ט:

) כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותן לא דופן לסוכה ולא גולל לקבר נראה שהגולל סתימת קבר הוא ולא סתימת ארון, ועוד השיבו ממה שאמרו בשחיטת חולין (ע"ב) וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וכסוי ארון אינו בנגיעה ע"פ השדה אלא טמון בכוכין הוא, ועוד האריכו להשיב