תורת האדם עה

פירש מהן לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ואסור. לפיכך משפחות של כהונה עושין שכונת קבורה שלהם בסוף בה"ק וכל שמת לו מת קובר בסוף השכונה כדי שלא יכנס לבה"ק ולא יטמא בקברות אחרים וכן כתב הרמב"ם ז"ל. אבל ר"ת ז"ל היה אומר שהלכה כר"ע בנטמא בו ביום שהוא פטור ומתיר כניסת כהנים בבית הקברות שאפילו היה ר"ע אוסר טומאתן בו ביום הוא מדבריהם וגדול כבוד מתו שדוחה ל"ת של דבריהם. ומייתי לה ממה ששנינו בפרק דם הנדה (דנ"ז) בכותיים נאמנים לומר קברנו שם את הנפלים או לא קברנו והוינן בהו והא לית להו לפני עור לא תתן מכשול אמר ר' יוחנן בכהן שלהם עומד שם, ודלמא כהן טמא הוא, דנקיט תרומה בידיה, ודלמא תרומה טמאה היא, דקא אכיל מינה, אלמא שרי לכהן טמא לעמוד במקום הקבר. ואני תמה ע"ז הראיה מה לנו ללמוד הלכה מן הכותי הזה אם הם סבורים כר"ע אנו נפסוק הלכה כמותן ושמא כך היו דורשין להחלו בכל כהן טמא ואפילו נטמא למחר ולית להו מדרש לה יטמא אינו מיטמא לאחרים עמה ומשום הכי מקשינן ודלמא כהן טמא הוא ותוספת טומאה לית להו לדידהו. אבל הסוגיות שהזכרנו כולן כדברי ר"ט והלכה כמותו והא דקתני התם באבל היו שם שני דרכים כו' והוינן בה בגמ' בפ' מי שמתו (ברכות י"ט:

) עלה דההיא דאמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק דכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב ומתרצינן עלה תרגמא ר' אבא בבית הפרס דרבנן כלומר דכבוד הבריות דוחה ל"ת של דבריהם ואינו דוחה ל"ת של תורה ואיכא לעיוני בההיא שמעתא דהדרינן התם ואקשינן ת"ש ולאחותו מה ת"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא יכול אף למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ומפרקינן שאני התם דכתיב ולאחותו ואקשינן ונגמור מינה, שב ואל תעשה שאני, הדין הוא גמרא דכתיבי בנסחי ואיכא נסחי עתיקי דגרסי ומוספי וכי תימא נילף מנזיר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכ"ת נילף מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל ורבינו האי גאון כך כתב בפירושיו. והשתא משמע לפום הני נוסחי דכל לאוי טומאה נדחין מפני כבוד הבריות דכולהו לאוין שאינן שוין בכל הן ואידחי לה כולי סוגיא דלעיל דבא בטמאה באין עמו בטמאה אפי' בטומאה דאורייתא ומדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל אפי' בשאין בהם פותח טפח ודאי דהיא טומאה דאורייתא וזו קולא קשה מאד, ברם נראין דברי רש"י שכתב ומטומאה גופה שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה דלאו שב ואל תעשה הוא היינו טעמא דלא גמרי דהתם לאו כבוד הבריות הוא דוחה את ל"ת דמעיקרא כשנכתב לא תעשה דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים בכהן הדיוט אבל השבת אבדה ופסח לכל ישראל נאמרו ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות עד כאן דבריו ז"ל. לפי פירושו דלאו דכהן כיון דליתיה אלא לאו דלא יטמא ומפיק מינה מת מצוה הא ליתיה ללאו אלא בשאר קרובי מתים לא יטמא אלא למת מצוה או לקרובים וכה"ג לאו דיחוי הוא דחד שמא הוא ולא מיקיים האי אלא בדעבר על האי אין קבורת מת מצוה בלא טומאה לעולם אלא עשה דפסח אי נמי סדין בציצית כיון דעשה דפסח ולאו דכלאים משאר מצות הוא כי אתי עשה דמת מצוה או דציצית ודחי להו כי האי גוונא מיקרי דיחוי דהא אינהו גופיה מצי למיעבד מצוה דפסח וציצית כי לא עבר עלייהו בלאו אי נמי בעשה מצוה הוא דדחיא להו, ודמיא הא מילתא לההיא מילתא דמס' יבמות (ד"ז) דאמרי' התם שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ויבמה האסורה עליו איסור ערוה אינה עולה כלום והיא גופה מצות יבום ל"ת של כרת הוא דאשת אח כרת יש בה. אלא עשה דיבמה לגבי לאו דאשת אח לא מיקרי דיחוי דהא ליתי' אלא בהכי וערות אשת אחיך לא תגלה אלא במקום שאין בנים ליבום וליתי' לכרת ולא ללאו בהכי דהא לא מצי ליבם אלא בהכי. וה"נ גבי שבת אשכחן עבודה דדחיא שבת ולא גמרינן מהתם דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת משום דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל הוא וליתי' ללאו בהאי והכי נמי לענין כ"ג ונזיר ליכא למיגמר מניה דכבוד הבריות לידחי ל"ת דכלאים ושאר מצות, וא"ת ל"ת דטומאה מיהת לידחי כגון בא בטמאה באין עמו בטמאה