תורת האדם עד

כר"מ ס"ל ושמעינן מניה דמוכת עץ לר' יוסי ולר"מ ולר' יהודה מטמא לה והוה ליה ר"ש יחיד ולית הילכתא כותיה, ולגבי אחותו ארוסה קיי"ל כר' יוסי ור"ש דהוה לי' ר"י ור"ש תרי ור"מ ור' יהודה תרי וכיון דלגבי ר' יוסי כל חד מהני הילכתא כוותיה ש"מ דהילכתא כר' יוסי ור"ש הלכך אחותו ארוסה ואחותו אנוסה ומפותה אין מטמא להן אבל אחותו ארוסה שנתגרשה ואחותו בוגרת או מוכת עץ מטמא להן. וכן הילכתא זבחים ד"ק) לה יטמא מצוה לא רצה ליטמא מטמאין אותו בע"כ ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא ודחפוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו:

ת"כ פ' אמור לה יטמא על הודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק הילכך אין כהן מטמא אלא על הקרובים ודאי אבל ספק כגון שנתערב ולדה בולד חברתה או ספק בן תשע לראשון ספק בן שבעה לאחרון והוא הדין לשאר כל הספקות כגון אשתו שגרשה בספק גירושין אינו מטמא להן. (יבמות ד"ק) ותנן נמי בספק בן ט' לראשון או בן שבעה לאחרון היו שניהם כהנים הוא אונן עליהם והם אוננין עליו הוא אינו מיטמא להם והם אינן מטמאין לו. לה יטמא אינו מטמא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא אלקט עצמות פלוני:

וגרסינן בנזירות (דף מ"ב:

) כהן שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע יכול יהא חייב תלמוד לומר להחלו מי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד והוינן בה ממתניתין דתנן היה מטמא למתים כל היום כולו אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת, ואמאי והא מוטמא וקאי, ואמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבה"ק והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב ולא אמרינן הא מוטמא וקאי הוא ומפרקינן לה דכי אמרינן הושיטו לו מתו ומת אחר ונגע פטור בחבורי אדם במת אבל פירש ממתו ונגע במת אחר חייב. וטעמא דמלתא משום דמוסיף טומאה על עצמו שהאדם כשהוא תפוס במת הנוגע בו כנוגע במת עצמו ונעשה אב הטומאה וכשפירש מן המת הוא עצמו אב הטומאה והנוגע בו ראשון לטומאה, נמצא הנוגע במת לאחר שפירש ממתו מוסיף טומאה על עצמו לפיכך הוא חייב אבל התפוס במתו ונגע במת אחר כיון שאינו מוסיף טומאה על טומאתו פטור דכתיב להחלו יצא זה שמחולל ועומד, ולא תימא פטור דקאמרינן אבל אסור הוא אלא מותר לכתחלה דתניא באבל (פ"ד) היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש ה"ז לא יטמא. נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ור"ע פוטר נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד, פי' לר"ע לעולם לא קרינא ביה להחלו אא"כ מוסיף ימי טומאה על עצמו א"נ ס"ל טומאה בחיבורין לאו דאוריי' והלכתא כר"ט דקיי"ל סתם במתני' ומחלוקת בבריי' הלכה כסתם ותנן אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת ואע"ג דמיטמא וקאי ועוד דרב הונא דהוא אמורא קאי כותיה ועוד דסוגיין פ' ידיעות הטומאה (שבועות י"ז) בענין נזיר בקבר כר"ט אתיא הילכך הלכה כר"ט ובודאי דלענין איסור אפי' ר"ע מודה כדקתני רישא פירש ה"ז לא יטמא ולא פליג ר"ע ותנו עלה התם באבל (פ"ד) כהן שנטמא לקרובים אל יטמא לאחרים אפי' בו ביום במה דברים אמורים בזמן שיש שם כדי מטה וקובריה אבל אין שם כדי מטה וקובריה ה"ז יטמא נטמא ובא כדי מטה וקובריה ה"ז פורש למקום טהרה, היו שם שני דרכים אחת קרובה וטמאה ואחת רחוקה וטהורה אם היו העם הולכין ברחוקה הולך לו עמהם ואם לא ילך בקרובה מפני כבוד העם שמעינן מינה דלא פליג ר"ע ברישא דאל יטמא לאחרים אפי' בו ביום דמיפטר הוא דפטר ממלקות אבל איסורא דרבנן איכא משום דכל שלא בחבורין מוסיף טומאה הוא ועוד מצאתי במסכת נזיר בפרק ג' (ירושלמי) שהברייתא הזו שנויה שם בחילוף, יצא ונכנס ר"ט פוטר ור"ע מחייב, א"ל ר"ט וכי מה הוסיף זה חילול על חילולו א"ל ר"ע בשעה שהיה שם טמא טומאתו שבעה פירש טמא טומאת ערב יצא ונכנס טמא טומאת שבעה, א"ל ר"ט עקיבא כל הפורש ממך כפורש מן החיים. והרי לפי"ז הלשון כל שכן שהדבר פשוט שהלכה כדברי המחייב. ושמעינן מהני שאין כהנים נכנסין לבה"ק לקבור מת מצוה שלהם שאפי' היה תפוס בהן בכניסה ובחבורין מותר להטמא לאחרים כשהוא