תורת האדם ע

כדתנן ומתקנין את קלקולי המים כו' וא"ל ר' מונא לר"ה דלא תני שמואל בצרכי הרבים שאינן לצרכי המועד אלא להיות שפין סדקיהן ולחטוט ולגרוף אותן אבל חפירה לא. ומלאכת מערה זו מלאכה גמורה של אומן וטורח היא שהיה צריך בנין בכותל המערה ואסור וזה מפורש כמו שכתבנו דבית הקברות אפילו של בני משפחה מצרכי הרבים היא וכ"ש בה"ק של כרכין דשל כל העולם כולו הן והלכך שלא לצורך המועד תחלת מלאכה אסורה בהן ותיקון מותר דהיינו חינוך. ונתבררו דבריו בירור נכון כדעת רבינו הגאון. וכן כתב רב חננאל וכ"כ הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל וכן לשון המשנה מוכיח דהוה ליה למתני אין חופרין כוך וקבר למת במועד כדתניא החופר כוך למת פטור מק"ש, ואתמר האורג בגד למת, ולענין נברכת ששנינו במשנה זו ועושין נברכת במועד ראיתי לראשונים שהוא נברכת הכובסין המוזכרת:

בפרק לא יחפור (ב"ב די"ט) וגוהה ובר גוהה הוא הנברכת הקטנה שבצד הגדולה שמכניסין מים בגדולה ומכבסין בקטנה והוא מה שאמר שם ל"ש אלא מן המחמצן אבל מן המנדאין ד"א ופי' בקיע של אבן של כובסין. וכ"כ רב חננאל. וכן זאת הברייתא שהביאו כאן בגמ' (שם) בפ' לא יחפור היא שנויה בתוספתא הנברכת והבקיע, ולפי דבריהם התירו הנברכת לכבס בה לצורך המועד כלי פשתן ומי שאין לו אלא חלוק אחד וכ"ש אלו שאמרו מכבסין במועד ואין דבריהם מחוורין אצלי שזו המלאכה אינה לצורך המועד שנתיר לעשות מקום המחמצן והמנדאין ואפשר לכבס בלא שתי הבריכות הללו ולא התירו מלאכה ובנין קבוע כדי שיעשה בהן מלאכה שצריכה קצת למועד וכ"ש במקום שאפשר, ועוד שלא קראוה במשנתנו וכאן תמהו בגמ' ושאלו מה נברכת ושם לא שאלו ולא פירשו דנברכת הכובסין דבר פשוט ומפורש הוא. ועוד ענין המשנה מלמד שהוא צרכי קבורה של מתים דקתני לה בהיתר חנוך הכוכין ועשיית ארון עם המת. ברם נראין דברי רבינו ר' אברהם בר דוד ז"ל שפירש שהיא חפירה של קבר אלא שהוא ז"ל מפני שראה בירושלמי כל שהוא תושב נקרא בקיע. אמר שהוא קבר שעושים לגר תושב עד שיעלו אותו לקבר אבותיו. ולי נראה שאינו אלא תוספת שמוסיפין על הקבר כשהוא קטן בבנין דמתני' רישא קתני איסורא בתרווייהו בהתחלת מלאכה. אין חופרין כוכין וקברות, וסיפא קתני התירא בתיקון מלאכה אבל מחנכין את הכוכין ואמאי לא קתני התירא בקברות בחינוך היכי אפשר דלא יהא בהון תיקון כעין חינוך להוסיף בהן חוליא אחת בחפירה או דימוס אחד בבנין אלא במקום חינוך הקברות קתני מתניתין הנברכת הזאת שכן דרך הקברות חופרין חפירה גדולה עמוקה ורחבה בקרקע ובונין לו כותלי בנין. כדתנינן בכל מקום חפירה בקברות עשו לו ארון חפרו לו את הקבר, ותניא החופר קבר למת, וכאן אמרו אין חופרין כוכין וקברות. אבל מה שאמרו קברות בבנין כלומר שעושין לו כותלי בנין פעמים שמגביהין הכתלים מעל הארץ הרבה והוא נפש הקבר האמור בכל מקום. וכשהקבר אינו עמוק כל צרכו מוסיפין לו נברכת שהיא בקיעה באמצע הקבר כפי מדתו של אדם ונותנין אבנים תלושות סביב אותו הנקע, ובר גוהה הוא נקע אחר קטן ממנו כעין חריץ ובן חריץ. ואפשר שהיו עושין אותו מן הצד לנסרים של גולל ודופק וכיוצא בזה. והתירו במשנתנו הנקע הזה כעין חנוך ואע"פ שהוא מעשה ובנין בפני עצמו. ומה שאמרו בירושלמי כל שהוא תושב נקרא בקיע. כל שהוא מוסף על דבר ומיטלטל הימנו נקרא להם תושב. וכן אמרו בירושלמי בפרק במה אשה לגבי פאה נכרית. א"ר אבהו כל שהוא תושב בשער נקרא פאה. ושנו בתוספתא שביעית אבנים תושבות שמחרישה מזעזעתן, נמצא פי' המשנה הזו נכון ומחוור. (מ"ק ד"ח:

) אין חופרין כוכין וקברות במועד כדרך העושין בתי קברות שחופרין בהן כוכין וקברות הרבה לצורך מתים שימותו ואע"פ שהוא צורך הרבים ושמא יצטרכו להם במועד אסור. אבל מחנכין את הכוכין לקצרו ולהאריך ולהרחיב בו ועושין נברכת בקברות במועד, והוא הדין לחינוך קברות להאריך ולהרחיב אלא מלתא באנפי נפשה קתני נברכת ורבותא היא טפי ועושין אפילו ארון למי שכבר מת והוא עמו בחצר ואע"פ שאינו מעכב בקבורה כיון שכבר מת עושין כל צרכיו. ר' יהודה אוסר אא"כ יש עמו נסרים מפני הטעם שפירשנו למעלה. וליתא לדר"י דיחידאה היא וסתם