תורת האדם סט

והקבר. אבל הדרך הנכון במשנה זו מה שאמור בהלכות דלצורך מתים שימותו קאמר וכשתאמר למה מרחיב ומאריך בהן אני אומר לפי שהכוכין והקברות צורך הרבים הן רבים שתו ורבים ישתו. וכן הדין בצרכי הרבים שלא לצורך המועד דאסור לעשותן בתחלה. אבל מתקנין אותן כדתניא (מ"ק ד"ה) אין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים אבל חוטטין אותן ומוקמי לה בגמרא בשלא לצורך המועד אבל כדי שיהו מצוין להם לאחר המועד לכשיצטרכו להם וכן בכוכין וקברות צריך למתני אין חופרין ומותר לחנכו וכ"ש הוא שמא יצטרכו להן במועד דחינוך היינו דומיא דחטיטה בבורות ובו בלשון היא שנויה בתוספתא אין חופרין בורות שיחין ומערות במועד אבל מחנכין ומתקנין אותן והיינו בשאין הרבים צריכין להם במועד כדמוקמינן בגמרא. ואם תשאל אלא הא דת"ר (שם ד"ח:

) עושין כל צרכי המת במועד גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ועושין לו ארון מנסרים המנוסרים מעיו"ט רשב"ג אומר אף מביא נסרים ומנסרן בצינעא בתוך ביתו למה לא שנו חפירת הקבר והכוך למת דצרכי המת הן זו אינה שאלה שלענין הדין לא הוצרך לשנותן שהדבר פשוט הוא לכל דקבר ודאי עושין לו וכי יהא מושלך לכלבים ויעבור עליו בלאו להלין אותו. אבל גזיזת שער וכביסת כסות שנו כאן לפי שהן צרכי כבוד לו. וא"ת כיון ששנו כל צרכי המת לכלול בהדייהו קברות אף בלשון הזה אין קברות בכלל אינו נקרא צרכי המת אלא צרכי כבודו כענין ששנו בשבת עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו כו'. ואלו כולן אינן מעכבין בקבורה ואעפ"כ התירו אבל קבורה עצמה אינה בכלל צרכי המת ולא בא לשנותה כאן וכששנו עושין לו ארון מילתא באנפי נפשה קתני לה. ופלוגתא דרשב"ג ורבנן אתינן למתני. והיא נמי רבותא היא לפי שהארון עצמו אינו מעכב בקבורה אבל חפירת כוך וקבר שלו לא הוצרך לומר דודאי קוברין אותו. וזו שהצריכו לעשות הארון בצינעא עם המת בחצר שלא יאמרו להניח מעות הוא עושה אותו דסתם ארון לאו למת קאי. אבל בקברות וכוכין לא בעינן עם המת בקברות דכיון דלמת הוא אין תולין אותן במניחין לאחר המועד וליכא למיחש לחשדא:

ובירושלמי וארון עם המת בחצר הדא דתימא במת שאינו מפורסם אבל במת שהוא מפורסם עושין לו ארון אפילו בשוק. כד דמך ר' חנינא חבריהון דרבנין עבדין ליה ארונא בשוקא. הכל מודים שלא יקוץ ארזים ודכותה שלא יחצוב אבנים, היו חצובות בפלוגתא דר' יהודא ורבנן. וכיון שהתירו להביא עצים ולנסרן ולעשות ארון למת אין לך מלאכת אומן וטורח יותר מזה ואין בנין בית הקברות חמור יותר ממלאכות הללו בשום ענין. וא"ת כיון שעשינו צורך המת בקבורה כצורך המועד למה אמרו שלא יקוץ ארזים והתניא (מ"ק די"ב:

) קוצצים ארזים במועד לצורך המועד. יש לומר שלא אסרו אלא מפני חשד דכיון שהן מלאכות הרחוקות מעשיית הארון עצמו אינו ניכר שהוא עושה למת. ולאו אורח ארעא לקוץ ארזים לאחר מיתת המת ולנסרן ולעשות מהן ארון למת. תדע דקאמר ת"ק ועושים לו ארון מנסרים המנוסרין מעיו"ט. וא"ל רשב"ג אף מביא עצים ומנסרן בצינעא בתוך ביתו, החמיר בנסירה זו לעשותה בצינעא בתוך הבית שלא במקום רואין ולא עם המת בחצר שלא יבא הדבר לידי חשד. ודכוותה לחצוב אבנים אסור מפני מראית העין דמי איכא דוכתא רמי מיתא וחצבי אבנים וחולקין אותן אחת לשלש ואחת לארבע ומסתתין אותן ואח"כ בונין לו קבר, כדרך שנוהגין בחול עם המתים בקבורה התירו, לרבות מלאכות יותר מדרך קבורתן בחול אסור. וסמך ראיה מצאתי לדברי בירושלמי בית עלמא דבר מקטיא איתפחתת במועדא רב הונא סבר מימר שרי מן הדא ועושין כל צרכי הרבים א"ל ר' מונא לא תני שמואל אלא להיות שפין את סדקיהן וחוטטין אותן וגרפין לון. כדתנינן תמן (מקואות פ"ד) החוטט בצינור כדי לקבל צרורות. פי' בית הקברות של אותו אדם ששמו בר מקטיא נפחת שנפחתה מערה שלו שהכוכין בה והיה רב הונא סבור להתיר לתקנה לפי שהוא צרכי הרבים אע"פ שאינה צורך המועד ואע"ג דאין חופרין כוכין וקברות שלא לצורך המועד התם תחלת מלאכה היא אבל מערה זו שנפחתה תיקון מקולקלת היא והיה רב הונא סבור להתיר לו בכל ענין.