תורת האדם סה

ליושב כדרכו פרט לשראשו מונח בין ירכותיו התם בירושלמי איזהו מושכב כדרכו רגליו מפושטות וידיו על לבו אבל אם מצאו קמצוץ אני אומר גל נפל עליו והרגו פי' קמצוץ ראשו בצד מרגלותיו ושאלו ראשונים לרב נטרונאי גאון ז"ל איזו היא דרך ישרה בקבורה אם להטילו בכוך ולהניח למעלה מן הכוך שלא יגע בפניו עפר וטיט או כשם שאנו עושים שנותנים עפר על כולו, והשיב להטיל טיט בפניו יש בזיון בדבר ואין ראוי לעשות כן. ולא כל הארצות שוות מקום שיש שרב גדול כמו ארץ ישראל מכניסין אותו ואין נותנין עליו עפר כל עיקר שסומכין שיש שרב רב שם ויבש המת ואינו מתליע אבל בבבל שאין שרב המנהג שקוברין אותו בארון ונותנין עפר על עיניו ועל פניו, ואם יש גשמים מביאין עפר יבש ונותנין על פניו ומכסין פניו בבגדו ונותנין עפר על בגדיו שהוא על כולו וכיון שנותנין כגובה טפח נותנין לוח שהוא כיסויו של ארון על העפר וחוזרין ונותנין עפר הרבה עד שנעשה גל כגובה אמה אחת או יותר מיכן וזה שנותנין עליו עפר שרפואתו עפר היא שנאמר ואל עפר תשוב ע"כ ירושלמי. בצוואתו דרבי אל תרבו עלי מאד תכריכין תהא ארוני נקובה לארץ פי' שיטלו דף התחתון שבארון וישכיבוהו על הארץ שקבורת קרקע מצוה ולא תימא משום חביבותא דארץ ישראל אלא אפילו בחוצה לארץ דכתיב ואל עפר תשוב. ירושלמי בראשונה היו קוברין אותו במהמורין נתעכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותו בארונם. אותו היום היה מתאבל למחר היה שמח לומר שנינוחו עצמות אביו מן הדין. בנגמר הדין (סנהדרין דמ"ו:

) א"ר יוחנן משום רשב"י רמז לקבורה מן התורה מנין ת"ל כי קבור תקברנו מכאן רמז לקבורה מה"ת. פי' קבורה בקרקע קאמר ולהאי לישנא מלין את מתו ממש דעובר בלא תעשה דגמר מתלוי גופא וריבויא דתקברנו לגניזת קרקע. והתם תנן א"ל שבור מלכא לרב חמא קבורה מדאורייתא מנא לכו אישתיק ולא א"ל ולא מידי אמר רב חמא בר יעקב איתמסר עלמא בידא דטפשאי איבעיא לי' למימר כי קבור ודחינן דעביד ליה ארון לימא ליה תקברנו לא משמע ליה לשבור מלכא אלמא ארון לאו קבורה הוא נמצינו למדין שהעושה ארון למת ומניחו בבית הקברות אינה קבורה ובכלל מלין מתו הוא ועובר עליו ואם עשה ארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו אע"פ כן יפה היה לקברו בארץ דקבורת ארץ ממש מצוה כצוואתו דרבי ואפי' בח"ל. ומה שנהגו חכמי ישראל בגמרא בארונות לאחר עיכול הבשר הוה כדאמרינן בירוש' או שהיו נוקבין ארון לארץ. (שם) איבעיא להו קבורה משום בזיוני הוא או משום כפרה הוא למאי נפקא מינה דאמר לא תקברוהו להאי גברא אי אמרת משום בזיוני הוא לאו כל כמיניה ואי אמרת משום כפרה הוא הא קאמר לא בעינא כפרה ולא איפשטא הילכך קוברין אותו דספק איסורא הוא אפי' בעו יורשין נמי דלא ליקברוהו מוציאין מהן בעל כרחן ואפילו במת בעלמא דלית ליה קוברין וקאמר דלא תקברוהו אין שומעין לו דבזיונא דכולא חיי קאמרינן ולאו משום בני משפחה בלחוד ועוד דפגם משפחה נמי דהתם אמרינן ניחא ליה מאי דילמא לא ניחא להו לבני משפחה ניחא להו לבני משפחה מאי אי אפשר דליכא חד בסוף העולם דלא ניחא ליה והכא נמי דכוותא הלכך קוברין אותו והתם תנן (סנהדרין דמ"ז) אין קוברין אותו להרוגי בית דין בקברות אבותיהן אלא שתי קברות מתקינין להן אחת לנסקלין ונשרפין ואחת לנהרגין ונחנקין ואמרינן בגמרא כל כך למה לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק דאמר ר' חמא בר' חנינא מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק שנאמר ויהי הם קוברים איש והנה ראו הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויחי ויקם על רגליו וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל וכן צדיק בינוני אין קוברין אותו אצל חסיד גמור ומופלג כדאמרינן (מ"ק דכ"ה) כי נח נפשיה דרב הונא ואסקוהו לארץ ישראל אמרו היכא נינחיה גבי ר' חייא דרב הונא רבץ תורה בישראל ור"ח רבץ תורה ובההוא צורבא מרבנן אמר (שם די"ז) עיילוהו למערתא דחסידי ולא קבלוהו למערה דדייני וקבלוהו דעביד כרבי אלעאי וכו':

בפרק היה קורא (ברכות די"ד:

) החופר כוך למת פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. ואי הוו תרי והגיע זמן ק"ש זה עולה ונוטל ידיו ומניח