תורת האדם סד

אין ללמוד ממנו י"ט שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו וא"ת אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש. עממין יוכיחו. ולענין י"ט שני לישראל מצינו לרב אחא משבחא שהחמיר בשאלתות ואמר היכא דאיכא עממין יתעסקו בו העממין, אבל בי"ט ראשון אע"ג דליכא עממין טרחינן ומייתינן להו משום דע"י ישראל אי אפשר. ולא נתברר לנו מי הכניסו לחומרא הזו שאנו אומרים י"ט שני לגבי מת כחול שוויוה רבנן והא דאמרינן אפי' למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא, יש מפרשים דווקא לאלו המלאכות שאין בה טורח אבל חפירת הקבר אסור, והוצרכו לזה מפני שהם סבורין שאפי' בחש"מ אסור ממשנת אין חופרין כוכין וקברות במועד (מ"ק ד"ח:) וכ"ש ביום טוב אפי' שני. וזה דרך שבוש שלא מצינו בי"ט הפרש בין מלאכות של טורח או שאין בהן טרחות כלל אלא כל שהוא מאבות מלאכות איסורן שוה בין שטוחן ברחיים או מדליק מנר לנר דבר שוה הוא. ויותר היה ראוי לאסור גזיזת ההדס משום חשד מחפירת הקבר שהדבר ידוע שהוא למת: אבל מה שאמרו אפילו למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא רבותא קמ"ל שאפי' אלו המלאכות שאינן מעכבות בקבורה שהיה אפשר לכורכו בתכריכיו בלא תפירה ואפשר ליה נמי בלא הדס ובלא חופת חתנים ואפ"ה מותר שאפילו כבוד ומנהג שלו בעלמא נתיר לו כחול וכן כתוב בהלכות גדולות והלכתא מת ביו"ט שני של ר"ה מותר להתעסק בו בכל צרכו בין צרכי דידיה בין בצרכי קבר דאמר רבא כו' ומשנה אין חופרין כוכין וקברות במועד אנו עתידין לפרש אותו בשער הזה לפנינו: ושם בהלכות ומותר ללוות את המת ביו"ט ראשון בתוך התחום ביו"ט שני אפי' חוץ לתחום: וכן כתב הרב רי"ץ בן גיאות ז"ל אלא שאני חוכך בחזרה לאחר קבורת המת שיש לומר שאין להם אלא אלפים, ואין לנו בכל היוצאין חוץ לתחום אפילו ברשות בית דין לדבר מצוה אלא שיש להם אלפים אמה להתיר להם חזרה בהבלעת תחומין אבל לחזור יותר מד' אלפים לא, אבל כיון דיו"ט של דבריהם מצינו בשל דבריהם שהתירו חזרה משום שלא תהא מכשילן לעתיד לבא כדאתמר ביום הכפורים (יומא דע"ז:) וצריך לימוד: וראיתי בתוספות שמעשה היה בצרפת ביו"ט שני והלכו אחרי המת רוכבים על סוסים עד מקום קבורה, וכמדומה מדבריהם שלא מיחו בידם חכמים שבאותו הדור, וחס ושלום שלא התירו רבותינו כן אלא במקום דלא אפשר כעין ששנינו לגבי עדות החודש (ר"ה דכ"ב.) מי שראה את החודש ואינו יכול להלך מוליכין אותו על החמור ואפילו במטה ואם צורך להם נוטלין בידם מקלות השתא בעדות החודש שהיה צורך כל ישראל ודבר שמחללין עליו את השבת חששו לשבות זה ולא התירו אלא במקום דלא אפשר כ"ש דבר קל שאינו דוחה שבת אפילו בעממין, הלכך לא מיבעיא הבאים משום כבוד שאסור אלא אפילו אבלים שחייבין לקברו אסור. ומיהו קוברים שצריכין לקברו במקום שאי אפשר מתירין להם אפילו לרכוב ע"ג בהמה דיו"ט שני לגבי צרכיו בכל דלא אפשר כחול שויוה רבנן (סוף מ"ק) אמר לוי בר חיתא אמר שמואל הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום וגו': ענין הקבורה

מתניתין (ב"ב ד"ק:) המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכן המקבל מקום מחבירו לעשות לו קבר עושה תוכה מערה של ד' אמות על ו' אמות ופותח לתוכו ו' כוכין ג' מכאן וג' מכאן כנגדן והכוכין ארכן ד' אמות ורומן ז' ורחבן ו'. פי' רחבן ו' משום דגברא באמתא יתיב. ורומן שבעה מפורש בתוספתא טפח א' לפותח טפח כדי שתהא טומאה רצוצה ולא תהא בוקעת ועולה, וכן בארונות עושין כן דהתם אמרינן רוב ארונות יש בהן פותח טפח. ומניחין אותו פניו למעלה כדאמרינן במתי מדבר הוו גני אפרקיד אי נמי מן הצד כדאמרינן בירושלמי ומשכיבו על סטרו לא עומד ולא יושב ולא ראשו מונח בין ברכיו אלא כדרך שאדם ישן. דהתם אמרינן (ב"ב ק"א.) בכוכין לר' שמעון דעביד להו כמין נגר והוינן בה קבורת חמורים היא זו. בסוף נזיר (דס"ד:) המוצא מת מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו, ואמר רב מושכב פרט