תורת האדם סג

הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כדברי ב"ה, והרי בשבת התירו הוצאת המת לכרמלית מפני כבוד הבריות כמו שכתבנו בפ' המצניע. ולפי דעתי שטעו בטלטול ולא טעו בהוצאה לפי שהוצאת מת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין הוא שאין ב"ה אומרים בה מתוך, משום דלא שייך מתוך שהותרה אלא לצורך היום להנאת הגוף ממש דומה לאכילה כגון מדורה להתחמם כנגדה. וראיה לדברי מהא דאתמר בפ"ק דכתובות (ד"ז) גבי לבעול בתחלה רב פפא משמיה דרבא אמר בי"ט שרי בשבת אסור ואמר ליה רב פפי לרב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי"ט מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך א"ל עליך אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש וא"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי אלא מעתה נזדמן לו צבי בי"ט הואיל ואינו שוה לכל נפש הכי נמי דלא לישחטיה א"ל אנא צורך לכל נפש הוא לאפוקי מוגמר דאינו צורך לכל נפש שמעינן מינה בהדיא דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה דצורך כל נפש דומה לאכילה שהוא צורך לכל נפש שאפי' באכילה עצמה אם נמצא בה שאינו צורך לכל נפש כגון צבי לרב אחא אסור היה לשוחטו, ובעינן נמי הנאה דגוף ממש דומה לאכילה לאפוקי תפירת בגדים ללובשן וכיוצא בהן דלאו הנאה הנכנסת לגוף של אדם כגון אכילה היא. הא במת לקברו דליכא צורך אוכל נפש בעולם דבר ברור הוא דלאו דומיא דאוכל נפש ולא אמרינן ביה מתוך אלא אבנים לבנין ופחות מהן הוא כבר בטל טעמם בדין ך, וא"ת נתיר מפני שאין הוצאה זו לגופה ואיסורא מדבריהם ומפני כבוד הבריות זו הקולא נוטה לדעת הבאים להתיר הוצאה דמת בשבת לרשות הרבים. וכבר אסרנו הענין למעלה, ועוד בכאן אסור יותר שהוצאה זו לקבורה כיון שסופה של קבורה לעשות ע"י עממין אין כאן משום כבוד הבריות לעסוק ישראל בהוצאתו ועממין בקבורתו ולאו כמציל המת מחמה לצל הוא, וזה הטעם בעצמו הוא שהאוסר עלינו אפילו טלטול ע"י ככר או תינוק שלא אמרו ככר או תינוק אלא במת ובמוטל לחמה אבל כאן במקום כבוד הוא מוטל ולצורך קבורה לעממין אתה צריך הם שקוברין אותו יוליכוהו לשם ויטלטלו אותו, וכ"ש שכל מתחיל בטלטול לצורך הוצאה צריך לחוש לטלטולו שלא יוציא החמירו בתחלתו משום סופו כדאמרינן בפרק כל הכלים (שבת דף קכ"ד:

) אימר דשמעת להו לב"ש הוצאה טלטול מי שמעת ליה אטו טלטול לאו צורך הוצאה והכא טלטול ור"ש הוצאה כלן לצורך קבורה והיא נעשית ע"י עממין הילכך ליכא אפילו כבוד הבריות והכל נעשה ע"י עממין תחלת דינא כסוף דינא:

וכתב בעל הלכות, עבדים דישראל אסור להון למיקבר מיתיא בי"ט ראשון דאמר רבא יתעסקו בו עממין ומאי עממין ארמים אבל עבדים לענין מלאכה דשבת וי"ט איתקוש למרייהו דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך, כל מלאכה דאסור ליה למריה למעבד אסור להו למיעבד ואי קברי מחינן להו ע"כ דבריו. הוציא דבר זה ממה שאמרו בפרק החולץ (יבמות דף מ"ח:

) וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד המל כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מל אמור הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר, אלא מיהו לא כל מלאכה אסורה להם ולא איתקש למרייהו אלא לצורך ישראל בלבד דאיתמר בפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות ד"ט) גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו ש"מ עבד ואמה התושבין עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול ואמר רב אידי בר גרשם אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' שמעון והיינו עבד ערל שהוזכר בפרק החולץ וגזירת הכתוב הוא שיהו אסורין בעשיית מלאכה לצורך ישראל שאלו בשאר ארמים אמירה שלהם שבות, והלכך קבורת המת הזה לצורך ישראל הוא ואסור על ידם כדברי בעל הלכות, אלא שאני אומר עבד ערל ארמי עובד ע"א שלו שאינו תושב אינו בכלל איסור לא הזכירה תורה אלא תושבים שהרי קבלו עליהם שבע מצות והזהירה תורה על שביתתן בשבת לצורך ישראל, אבל אלו ארמים ערלים אינן בכלל, ומ"מ לא נתברר לי מנין לבעל הלכות שיהא י"ט כשבת לענין איסור מלאכה דעבדים, שאני אומר כיון דגזירת הכתוב הוא בשבת