תורת האדם ס

ירושלמי בפרק אלו עוברין נמנו בעליית בית ארוס בלוד הלמוד קודם למעשה ר' אבוה שלח לר' חנינא בריה למורי' בטבריה שלחין אמרין ליה גמיל חסד הוא, שלח ואמר ליה המבלי אין קברים בקסרין שלחתיך לטבריה וכבר נמנו בעליית בית ארוס בלוד הלמוד קודם למעשה. רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה הלמוד קודם, דלמא ר' חייא ור' יוסא ור' אמי חבשון מייתי קומי ר' אליעזר אמר לון אן הויתון אמרין ליה גמלין חסד ולא הוו תמן חורנן אמרין ליה מגירי הוה. פי' גמלינן חסד שלוו את המת. ואמר להם ר' אלעזר ולא היו שם אחרים ולמה בטלתם מתלמוד תורה והשיבו שכן שלנו הי' ונהגנו עמו דרך ארץ לגמול לו חסד, ושמעינן מינה שאין מבטלין ת"ת למת כשיש בעיר מי שיתעסק עמו כל צרכו אלא עוסק בתורה ואינו צריך לצאת ולראות אם יש עמו כל צרכו אם לאו אלא כיון שיש שם מי יעשה מעשה ת"ת שלו קודם, ודוקא להוצאת המת אבל לשאר צרכי קבורתו אין מבטלין. אלא כיון דאיכא יורשין ומחייבי בקבורתו אי נמי חבורתא דמיפלגא בהו מיתא אין מבטלין, דהא אפילו במלאכה דרשות מותרים כדאמרינן לעיל בפרק מי שמת (די"ח) אמר רחבה א"ר יהודה כל הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו ואם לווהו מה שכרו אמר רבי עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו, ובירוש' א"ר יוסי אלין דקמי' מקמי מיתיא לא קיימין אלא מקומי אלין דגמלין לי' חסד:

בהלכות הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל שמע מינה עומדין מלפני המת וכן ראינו חסידים ואנשי מעשה עושין ע"כ, לומר שאפילו במקום שאין מלוין אותו עומדים מפניו. באבל (פי"א) תניא עיר שמתו בה שני מתים כאחד מוציאין את הראשון ואח"כ מוציאין את השני אם היו מלינין את הראשון מוציאים את השני מפני שאמרו כל המלין את מתו הרי זה מנוולו אם בשביל הנאת עצמו לחפור לו קבר להביא לו ארון ותכריכין או שיבואו קרובים ממקום אחר ה"ז מלינו ואין בכך כלום. חכם ותלמיד מוציאין את החכם. תלמיד וע"ה מוציאין את התלמיד שניהם חכמים שניהם תלמידים שניהם עמי הארץ מוציאין את הראשון, פי' אותו שמת תחלה איש ואשה מוציאין את האשה מפני שהאשה קרובה לבית הנוול. הוציאו את הראשון וקברוהו אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים עד שיוציאו את השני. הוציאו את השני וקברוהו באין ועומדין בשורה ומנחמים ופוטרים את הרבים. ואין מנחמים שני מתים כאחת אא"כ היה כבודן שוה, ואין מוציאין שני מתים במטה אחת אא"כ היה כבודן שוה וקלוסן שוה. ומעשה באיש אחד שנפל הבית על שני בניו ועל בתו ובאו ושאלו לרבי יהודה ואמר יוציאו שלשתן במטה ונתנו שני חתנים בראש אחד וכלה בראש אחד והיו מקלסין ואומרים הוי הוי על חתנים וכלה. פירוש שני חתנים שהיו עושין חופות ועטרות חתנים למתים. והתם תניא אידך עושין חופות לחתנים ולכלות ותולין בהם אחד דברים שהביאו אוכל ואחד דברים שלא הביאו דברי ר"מ. וחכ"א אין תולין בהם אלא דברים שלא הביאו אוכל. ואלו דברים שתולין בהם אגוזין שלא הביאו אוכל גלוסקאות שלא הביאו אוכל ורמונים שלא הביאו אוכל ולשונות של ארגמן וצלוחית של שמן ערב. אלו דברים שאין תולין בהן אגוזין שהביאו אוכל ורמונים שהביאו אוכל וצלוחית שמן מתוק. כללו של דבר התלוי בחופה אסור בהנאה ובמכילתא אחריתי דאבל עושין חופות לחתנים ותולין בהן בין פירות גמורים בין פירות שאינן גמורין שכל הנתלה בחופתו של מת אסור בהנאה כלומר ולפיכך אסור שאין מפסידין אוכלין ואין אוסרים אותן שלא לצורך בפרק כהן גדול (סנהדרין ד"כ) ת"ר מקום שנהגו נשים לצאת לאחר המטה יוצאות לפני המטה יוצאות ר' יהודה אומר לעולם נשים לפני המטה הן יוצאות שכן מצינו בדוד מלך ישראל שיצא אחר מטתו של אבנר שנאמר והמלך דוד הולך אחרי המטה. אמרו לו לא היה אלא לפייס את העם ונתפייסו שהרי יוצא מבין האנשים ונכנס לבין הנשים שנאמר וידעו כל ישראל ביום ההוא כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר. ובירושלמי מאן דמר נשים מהלכין תחלה ואנשים אחריהם שהן גרמו מיתה לעולם, מאן דמר האנשים מהלכים תחלה והנשים אחריהם מפני כבודן של בנות ישראל שלא יהו מביטין בהן אנשים. בתוספתא מקום שנהגו