תורת האדם נח

במועד נשים מענות אבל לא מטפחות. ודוקא לפני המת. דקתני נקבר המת לא מענות ולא מטפחות. ומשנה זו הלכה היא שאין חכמים חולקים עליה. והלכך צדוק הדין אם עונין כלן כאחד מותר ואם אחד מדבר וכלן עונין אחריו אסור. ואמר רב האי וצדוק הדין שאמרת כי התירו הגאונים הראשונים שיאמרו אותו הקהל פה אחד ודומה לעינוי, ואסרו אחד אומר וכולן עונין אחריו שדומה לקינה. וששאלת אי צדוק הדין הוא דאמרי אינשי בשאר ימים ואין שאר ימים כחולו של מועד אלא שיהא זה כדרך עינוי וזה כדרך ענוי קינה או אית מנהגא אחרינא במתיבתא ליכא מדעם דמתמר בבבל וקרו ליה צדה"ד, וזה מנהג מקום אחר ושכתבו לפני הגאונים הראשונים האיך הוא ושאלום מה יעשו, והחזירו להם תשובה, אבל אין לנו מנהג בזאת. עוד אמר רב האיי מנהגנו לומר קדיש על המת בי"ט שני ולומר בו תתכלי חרבא ולשאול בו טעם כחול. והרב רי"ץ בן גיאות ז"ל כתב ואנו נהגנו מימות זקנים הראשונים שלא לומר צדוק הדין אחר המת בר"ח ובמועד ובחנוכה ובפורים דלא עדיף צדוק הדין דהדיוט מצדוק דינו של מרע"ה דמסלקי ליה בשבת שחל להיות במועד ואפילו בר"ח ובחנוכה שחלו להיות בשבת דהללו ימי שמחה נינהו דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם. טעם אחר מפני שאומר בו הלל וזה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו לפיכך מבטלין בו צדוק הדין ומצינו לר"ש המפרש ז"ל שכתבו תלמידיו משמו שאמר על מת צדוק הדין וקדיש בחש"מ שאין זה הספד וחלול יו"ט אלא הודאה וקבלת דין שמים. וכך נראה שאומרים בחולו של מועד צדוק הדין וקדיש כדרכן וכן ביו"ט שני. אבל ביו"ט ראשון כיון שאין מתעסקין במת אין אומרים בו כלום, וכן הלכה:

באבל (פ' י"ב) תניא אין מוציאין את המת במטה אא"כ היה ראשו ורובו קיים. ר' יהודה אומר השדרה והגולגולת הן רובו. ומעשה בר"ח בן תרדיון שיצא בנו לתרבות רעה תפסוהו לסטים והרגוהו ונמצא תפוח אחר שלשה ימים נתנוהו במכמורת והניחוהו במטה והביאוהו בתוך העיר והיו מקלסין לפניו בכבודו של אביו. כלומר אוי ואבוי על בנו של חכם וחסיד שכך אירע לו וכיוצא בדברים אלו. ואביו קרא עליו הפסוק הזה ונהמת באחריתך ואמרת איך שנאתי מוסר ולא שמעתי בקול מורי כמעט הייתי בכל רע, גמר וחזר לתחלת המקרא. אמו קראה עליו הפסוק הזה כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו אחותו קראה עליו הפסוק הזה ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיו חצץ:

בפרק מי שמתו (ברכות די"ט ע"א) ת"ר אין מוציאין את המת סמוך לק"ש ואם התחילו אין מפסיקין, ומקשינן איני והא רב יוסף אפקוהו סמוך לק"ש. ומפרק אדם חשוב שאני. פי' שאין כבודו להתעסק עד שיקבר בכבוד. ירושלמי תני אין מוציאין את המת סמוך לק"ש אא"כ הקדימו שעה אחת כדי שיקראו ויתפללו. והא תנינן קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו. פירוש אלמא סמוך לק"ש הוציאוהו ומבטלין קריאתה בשביל המת. ופריק תפתר באלין דהויין סברין דאית בה עונה ולית בה עונה ובאבל (פ"י) תניא אין מוציאין את המת סמוך לק"ש אלא א"כ הקדימו שעה אחת כדי שיקראו ויתפללו. הוציאוהו סובלי המטה וחלופיהן וחילופי חילופיהן את שלפני המטה צורך בהן פטורים מק"ש ואסורים בנעילת הסנדל. ואת שלאחר המטה שאין למטה צורך בהן חייבין בקריאת שמע ומותרין בנעילת הסנדל אבל אלו ואלו פטורים מן התפלה ומן התפלין. קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה עומדין ואחר כך קורין ואם לאו קורין ומתפללין ואחר כך עומדין, והוא לאו דוקא אלא אם כן יכולין להתחיל ולגמור אפי' פסוק אחד עד שלא יגיע לשורה מתחילין וגומרים קודם השורה ואם לאו עושין שורה ואח"כ קורין ומתפללין. ובשורה עצמה הרואה את הפנים פטורים ושאינה רואה את הפנים חייבין כדבעינן למימר קמן. ובירושלמי בברכות תני הכתפים אסורין בנעילת הסנדל שמא תפסק סנדלו של אחד מהן ונמצא מתעכב מן המצוה. ת"ר (כתובות די"ז) מבטלין ת"ת להוצאת המת והכנסת כלה. אמרו עליו על ר' יהודה בר' אלעאי שהי' מבטל