תורת האדם נז

ברחמי שמים עמדנו על עיקר ונסלק הספק הזה מישראל מצינו בבריית' במס' ציצית מז' מסכתות קטנות. דתנן התם אין מתירין ציצית על המת אבא שאול בן בטנית מתיר, אמר אבא שאול אבא אמר לי כשאמות התר לי ציציות לפי שיש בה משום קדושה. וחכ"א אין בה קדושה אלא עושין אותה תכריך למת ומרדעת לחמור זו היא החיצונה הזה. ומן הטעם הזה צוה אבא שאול לבניו להתיר תכלת מטליתו כדרך שצוה לו אביו לפי שיש בה משום קדושה. והלכה כדברי חכמים דקיי"ל תשמישי מצוה נזרקין. ומ"מ אפילו אבא שאול מודה בזקן שעשאה לכבודו דבההיא שעתא ודאי רמינן ביה ציצית דהתם ליכא משום קדושה כלל. לפי שהטלית פטורה ואין הציצית שבה משום מצוה כלל אלא משום לועג לרש. ונמצא שלדברי הכל מטילין תכלת לסדינו של מת אלא שאבא שאול מטיל לו תכלת חדש לשם המת וחושש שלא יהי' בציצית שיש לו מחיים קדושה. ורבנן שרו בין בשלו בין בחדש. ומכל מקום הדבר פשוט שדברי אבא שאול דברי יחיד הם והלכה כחכמים, ונמצאת קושיא זו בטלה. ואי קשיא לרבנן איך עושין אותו מרדעת לחמור הא איכא משום בזוי מצוה כדאמרינן באין מתירין מבגד לבגד, ואבא דכולהו דם לא קשיא ההיא בשרוצה בו ובמצותו אלא שנוטל מקצת חוטין מזה ונותן לזה ונמצא כמכחיש אותה מצוה. אבל הכא מאחר שבא לבטל הטלית ולעשותו מרדעת הוה ליה כסוכה לאחר שבעה דנזרק. כדקיי"ל בכל תשמישי מצוה. נמצינו למדים הלכה רווחת שאין קוברין המת אלא בטלית שיש בה ציצית. בין טלית חדשה בין טלית מצויצת ישנה שלו. וטעמא משום לועג לרש כדמפורש במנחות ואין כאן בית מיחוש (מ"ק דכ"ז:

) בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליבה והיו עניים מתביישין, התקינו שיהו מוציאין הכל בכליבה מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מניחין מוגמר תחת חולי מעים מתים והיו חולי מעים חיים מתביישין התקינו שיהו מניחין תחת הכל בראשונה היו מגלין פני עשירים ומכסין פני עניים מפני שהיו משחירין פניהם בשני בצורת והיו עניים חיים מתביישין התקינו שיהו מכסין פני הכל מפני כבודן של עניים:

באבל (פרק ח') תניא מתירין שערות לכלות ומגלין פניהם של חתנים. ונותנין בריתו וקולמוסו בצדו ואין חוששין מפני דרכי האמורי. תולין מפתחו ופנקסו של מת בארונו מפני עגמת נפש. וכשמת שמואל הקטן תלו מפתחו ופנקסו בארונו מפני שלא היה לו בן. והיה ר"ג הזקן ור' אלעזר בן עזריה מספידים אותו ואומרים אחינו בני ישראל על זה נאה לבכות ועל זה נאה להתאבל. מלכים מתים מניחין כתרן לבניהם, עשירים מתים מניחים עשרן לבניהם. שמואל הקטן מת נטל כל חמדה שבעולם והלך לו. וע"ז נאמר יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. ר' יהושע אומר ע"ז נאמר אבד חסיד מן הארץ:

בנגמר הדין (סנהדרין דמ"ו) ולא זו בלבד אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין ולהביא לו מקוננות אינו עובר. א"ר יוחנן משום ר"ש בן אלעזר מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה שנאמר כי קבור תקברנו מה ת"ל תקברנו מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה:

תניא (שם דמ"ז.) הלינו לכבודו להשמיע עליו עירות להביא לו ארון ותכריכין ולהביא לו מקוננות אינו עובר עליו. שכל העושה אינו עושה אלא לכבודו של מת. ותניא אידך באבל (פי"א) או כדי שיבאו קרובים הרי זה מותר. מועד קטן (דכ"ב.) על כל המתים כלן מדחה מטתו ה"ז משובח על אביו ועל אמו ה"ז מגונה היה ע"ש או ערב יו"ט או שהיו גשמים מזלפין על מטתו ה"ז משובח לפי שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו ותניא באבל (פ"ט) על כל המתים כלן מרבה בעסקיו ומתגנה, על אביו ועל אמו משתבח (לא נמצא במסכת שמחות אשר לפנינו). בד"א בזמן שהיו כדאי אבל לא היו כדאי אל ירבה בעסק שאינו אלא מנוולן. נהגו ישראל בכל מקום לומר צדוק הדין עם יציאת נשמה. כדתניא אין פותחין בצדוק הדין על המת עד שתצא נפשו בתשובו' הגאונים וששאלתם היכא דמספידין בראש חודש מהו שיאמרו צדוק הדין. כך שנינו