תורת האדם נו

מותר המת ליורשיו. כיצד גבו למת סתם זהו מותר המתים למתים. גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו. ר"מ אומר לא יגע בהן עד שיבא אליהו. ר' נתן אומר יעשו דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו. והלכתא כת"ק. ולא משום דקני מיתה דהזמנה לאו מלתא היא אלא משום דזילותא הוי ליה בגוא דמלתא ואחולי אחיל זילותי' ליורשים. הלכך אפי' גבו מעות נמי ליורשיו הוי:

באבל (פ' י"ב) תניא האיש כורך ומקשר את האיש אבל לא את האשה. והאשה כורכת את האיש ואת האשה. האיש משמש את האיש בחולי מעים אבל לא את האשה. האשה משמשת את האיש ואת האשה בחולי מעיים. אבא שאול בן בטנית הי' אומר לבניו קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מטליתי. ואיכא דקשיא לי' הא דאמרינן במנחות (דמ"א.) גבי כלי קופסא חייבין בציצית אמר רבא ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שהיא פטורה מ"ט אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאיכסויי עבידא. בההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום דכתיב לועג לרש חרף עושהו אלמא מטילין ציצית לטליתו של מת בתכריכיו ופירשו רמינן ליה שמתירין אותם כמו שרינן ליה. והא בורכא שבכל מקום בגמרא הטלת ציצית לבגד נקרא כן, כגון לא הוי רמי חוטי, רמי תכלתא לפרזימא דאנשי ביתיה, ועקירת התכלת מן הבגד קורין בגמרא התרה כגון מתירין מבגד לבגד והוה ליה למימר שרינן ליה כאבא שאול דאמר התירו תכלת מטליתי. ועוד אכתי לא עייליה אפקתיה והלא בטלית הזקן שעשאה לכבודו אנו עסוקין ופטרנוה מציצית והוה ליה למימר לא עשאה לכבודו והטיל בה בההיא שעתא ודאי כו', והכי משמע כלו' אעפ"י שעד אותה שעה פטרנו אותה באותו שעה ודאי אין פוטרין אותה והיינו דקאמר ודאי. ודברי הבאי הם:

ואומר בשם הרב ר' יצחק בן מלכי צדק דכשנושאין את המת לקברו מטילין תכלת לסדינו שלא יהיו נושאי המטה מעוטפין בטליתות מצויצין והוא הולך בלא ציצית, וכשקוברין אותו בקברו (מטילין אותו ו)נוטלין אותו משום דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. וכמה דחיקא זאת הסברא כיון שהטילו לו מה צורך להם לחזור ולעקור מהם את הציצית. ועוד שזה לעג גדול למתים וגנאי להם. וסמך הביאו לסברא זו של הרב ז"ל במה שאמרו בפ' מי שמתו (ברכות י"ח.) במעשה דר"ז ור"ש ברבי (בנ"ש ר"ח ור"י) דהוה שדי תכלתיה דר"י ואמר ליה דלייה שלא יאמרו למחר הן באין אצלינו ועכשיו מחרפין אותנו. ואילו היה למתים ציצית בטליתות שלהן אין כאן משום לועג לרש כלל. וגם זו אינה ראיה שאעפ"כ כיון שלאו עסוקין במצות ואלו פטורין איכא משום לועג אע"פ שנקבר בציצית כדרך החיים. וחכמי הצרפתים הביאו ראי' להטיל להם ציצית בשעת קבורה. ממאי דאיתמר באגדה דמתי מדרב דהוו רמי חוטא ואמרו ליה לרבה בב"ח מכדי הנן חוטי וחוליי אחת למידע אי כב"ש אי כב"ה איבעי לך למימני ומייתי ומימר, אלמא רמי תכלתיהו. ויש שדוחין דהתם לא מתו על מטותיהן אלא הם עצמם היו הולכים כל ערב תשעה באב וישנין בקברות שלהן שהכרוז יוצא לפניהן צאו לחפור כו' ולמחר הכרוז יוצא ואומר הבדלו החיים מן המתים ונבדלין החיים וחוזרין לבתיהם כדאיתא במגילת קינות. לפיכך היו הולכין בטליתות שלהן כמו שהיו לבושין בהן, אבל מת דעלמא אין מטילין לו תכלת. ואחרים הביאו בכאן ראיה ממה שאמרו בבגד שאבד בו כלאים עושין אותו תכריכין למת משום דכתיב במתים חפשי. וזו אף לדבריהם תיקשי למה לא חששו לזה בשעת הוצאתו לקבורה, אלא בגד שאבד בו כלאים לית ביה משום לועג לרש חרף עושהו שאין כלאים נכרין בו ומיהו אפילו בכלאים גמורין מותר דתנן בפרק בתרא דכלאים תכריכי המת ומרדעת של חמור אין בהם משום כלאים. אלא דאפי' הכי אין הדבר ניכר ומתפרסם לכל כטלית בלא ציצית. ועוד שאף החיים מותרין בכך כשאינם מתחממים בהן ואינן מכוונין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והמתים אינן נהנין ומתחממין בהן ואינן מכוונין להנאתן. וגדולי רבותינו הצרפתים נסתפקו בזה עד שרבינו יצחק בן אברהם צוה לתלמידיו שיטילו ציצית בסדינו ויחביאו אותן בתוך כנפי כסותו מפני הספק הזה. ואנו