תורת האדם נה

הכלים שהמת זוכה בהן אסורים בהנאה. חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקבורה היו אביו ואמו וכו'. ותניא אידך באבל (פ"ט) כל המציל כלים מן המת הרי זה גוזל את המתים. ויש שמצילין ויש שאין מצילין. עד שלא הגיעו לארון מצילין משהגיע לארון אין מצילין אבל מלמדין לאדם שלא יהא חבלן מפני שאמרו כל המרבה כלים על המת הרי זה עובר משום בל תשחית דברי ר' מאיר ר' אלעזר ברבי צדוק אומר מנוולו ורשב"ג אומר מרבה עליו את הרמה ר' נתן אומר כסות היורדת עם האדם וכו'. ומסתבר כגון אלו הכלים שאסורין בהנאה בשבילו נקברין עם המת. ולא עם המת ממש שאין כבודו בכך אלא עמו בתפיסתו. וכדתניא קבור תקברנו מצות עשה מנין אתה מרבה הסייף שנהרג בו והעץ שנתלה בו והסודרים שנחנק בהן שכלם טעונים קבורה תלמוד לומר כי קבר תקברנו (הא כיצד) קבורה לו קבורה לעצו קבורה לאבנו. הא כיצד מעמיק שלשה טפחים כדי שלא תעלם המחרישה. (ע"ז די"א ע"א) ושורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי. שנאמר ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך. וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים ומה הן שורפין עליהם מטתן וכלי תשמישן ומעשה שמת ר"ג הזקן ושרף עליו אונקלוס את מטתו וכלי תשמישו בשבעים מנה צורי. עוקרין סוס שרכב עליו. ואיזהו עיקור מנשר את פרסותיו מן הארכובה ולמטה. בתוספתא בסנהדרין כשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים אבל לא על הדיוטות. הלכך אם בא לשרוף על הדיוטות מעכבין על ידו דאיכא יהורא והשחתה. בפ' נערה שנתפתתה (דמ"ח) אמר רב חסדא האומר אל תקברוהו מנכסיו מוציאין מן היורשין וקוברין אותו בעל כרחו. לאו כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הצבור. אתמר בסנהדרין (דמ"ז ע"ב) האורג בגד למת אביי אמר אסור רבא אמר מותר אביי אמר אסור הזמנה מלתא היא רבא אמר מותר ואפי' מת קודם לכן וארגו הבגד לשם המת הזמנה לאו מלתא היא. והילכתא כרבא בפרק אלמנה לכ"ג (יבמות דס"ו ע"ב) ההיא איתתא דעיילא לי' לגברא איצטלא דמלתא בכתובתה שכב שקלוה יתמי פרסוה אמיתנא. אמר רבא קניה מיתנא א"ל נאני בריה דרב יוסף בריה דרבא לרב כהנא והאמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה דאמר הדין עמה לומר כלי אני נוטלת. אמר ליה מי לא מודה ר"י דמחוסר גוביאנא אלו מיגנב יורשין חייבין לשלומי, כיון דאלו מיגנב יורשין חייבין לשלומי ברשותייהו קאים. רבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד. ושמעינן מינה שאין אדם אוסר במת דבר שאינו שלו ומת גופי' אסור בהנאה דהתם אמרינן לענין תקרובת ע"א ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה ומת גופי' מנ"ל דגמר מעגלה ערופה בגזירה שוה. וגרסינן בסוף פרק ראשון דערכין האשה שנהרגה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה. והוינן בה אמאי נהנין בשערה איסורי הנאה נינהו אמר רב באומרת תנו שערי לבתי. אלו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה. אמר רב בפאה נכרית טעמא דאמרה תנו הא לא אמרה תנו גופה היא ומיתסר. קשיא ליה לרב נחמן בר יצחק והא דומיא דבהמה קתני מה התם גופה אף הכא נמי גופה. אמר רב נחמן בר יצחק זו מיתה אוסרתה וזו גמר דינא אוסרתה. תני לוי כוותיה דרב ותניא כוותיה דרב נחמן בר יצחק תני לוי כוותי' דרב האשה היוצאת ליהרג ואמרה תנו שערי לבתי מתה אין נותנין מפני שנויי המת אסורין בהנאה. תניא כוותי' דרב נחמן בר יצחק האשה היוצאת ליהרג ניהנין בשערה בהמה היוצאת ליהרג אסורה בהנאה. ומה הפרש בין זה לזה זו מיתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה. ואע"ג דמתניתין כרנב"י דיקא, דינא דרב קושטא הוא בפאה נכרית, תו ליכא דפליג עליה. הלכך האשה שאמרו תנו פיאה נכרית שלי לבתי וכן בכל נויי הגוף שלה המחוברין בגופה ומתה או שנהרגה נותנין. לא אמרה הוה לי' כגופה ואסורין בהנאה. ושער ראשה אע"פ שאמרה תנו אסור בהנאה דכידה דמי. נגמר דינה נהנין בשערה מחיים שאין גמר דין אוסרה אלא מיתה אוסרתה. וכן הלכתא:

בשקלים (פ"ג) מותר המתים למתים.