תורת האדם נ

שלשים יום ואילך יוצא בדלוסקמא. ר' יהודה אומר לא בדלוסקמא הנטלת על הכתף אלא בדלוסקמא הנטלת באגפים, ועומדים עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, בן י"ב חודש יוצא במטה, ר"ע אומר הוא כבן שנה ואבריו כבן שתים הוא כבן שתים ואבריו כבן שנה יוצא במטה. ר' שמעון בן אלעזר אומר היוצא במטה רבים מתעסקין עמו ומצווחין עליו ושאינו יוצא במטה אין רבים מתעסקין עמו ומצווחין עליו. ר' אלעזר בן עזריה אומר ניכר לרבים רבים מצווחין עליו ומתעסקין עמו ושאינו ניכר לרבים אין רבים מצווחין עליו ומתעסקין בו. ומה הן בהספד ר' מאיר אומר משום ר' ישמעאל עניים בני שלש ועשירים בני חמש ר' יהודה אומר משמו עניים בני חמש ועשירים בני שש. ובני זקנים כבני עניים. אמר גידל בן מנשיא אמר שמואל הלכה כר"י שאמר משום ר' ישמעאל. באבל (פ"ג) בני עשירים כבני חכמים בני חכמים כבני מלכים מתעסקין עמהן, פי' מספידין אותן בעילוי כדאמרן מוסיפין על העיקר, תינוק שיודע לישא וליתן יוצא במעשי עצמו אם אין לו מעשים יוצא במעשי אבותיו אם אין מעשים לאבותיו יוצא במעשי קרוביו, פירוש כשסופדין אותו ויוצא מזכירין שבחיו או של קרוביו. הכלה יוצאה בין בכבוד אביה בין בכבוד חמיה מפני שמעלין ולא מורידין, כלומר עולה עמו ואינה יורדת עמו. ואמר רבינו האיי קטן כל שעברו עליו שלשים יום אומרים עליו צדוק הדין ויתגדל שאין אלו גדולים מן השורה שעומדין עליו ואין דבר זה דומה להספד כהלכה. עניים בני חמש עשירים בני שש ובני זקנים כבני עניים, והפרש בין עניים לעשירים שעשירים יש בידיהן מתנות טובות דעתן מיושבת בהן אבל עניים אין דעתן מיושבת אלא בבניהם בזמן שנטלין מהן אם אין אתה נד להם ומרויח כאב לבם בהספד באין לידי צער גדול, וכן בני זקנים, ובשורה כשהן עומדין אומרים דברי תנחומין לאבל כו', וצדוק אשר אתם אומרים אין אנו יודעים מה הן דבריו אם יש בהן ממין הספד כגון הוי או אבוי או בכו או כמה קשה וכיוצא באלו בזמן שהוא תינוק הסירו הדברים האלה. ואם הם דבר צידוק הדין בלבד יאמרו אחר התינוקות בזמן שהם בני אבל ואין בכך כלום:

(לרב נחשון) ינוקא דאתיליד והוי בר תרין או שלשה או ארבעא יומין הכי רגילין בעירן כי ניחא נפשיה דמהלין ליה על קבריה ולא מברכין על המילה ומדכרין ליה שמא דכד רחמין מן שמיא והוי תחית המתים הוא ידיעא בינוקא ומבחין ליה לאבוה. אין עושין שני הספדין בעיר אחת אלא אם כן היה בעיר כדי הספד לזה וכדי הספד לזה. אין (עושין ב' הספדים) [מקלסין ב' כלות] בעיר אחת אלא אם כן היה כדי קלוס (לזה) [לזו] וכדי קלוס (לזה) [לזו] אמר רשב"ג אעפ"כ אסור מפני האיבה:

בפרק נגמר הדין (דמ"ו:

) איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוא או יקרא דשכבי, למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוה לההוא גברא אי נמי לאפוקי מיורשין ופשטה ת"ש ר' נתן אומר סימן יפה למת כשנפרעין ממנו לאחר מיתה ש"מ יקרא דשכבי הוא וכדלא עבדי ליה יקרא הוי לה כפרה במילתא (בשאלתות פ' חיי) מאי לא נספד ולא נקבר אילימא לא נספד ולא נקבר כלל ההוא ברשעים גמורים הוא שנאמר לא יספדו ולא יקברו אלא לא נספד דרך כבודו ולא נקבר בכבודו עד שנתבזה. אלא הספידא יקרא דשכבי הוא ומאי חיה גוררתו שגוררתו חיה קודם קבורה ואח"כ נקבר דאדרבה קבורה אית בה כפרה כדבעינן למימר קמן. ונשאל מרבינו האיי ז"ל לענין אדם חשוב שמת מהו לעשות לו הספד וספר תורה מונח לפניו וסדין פרוש עליו והתיר לעשות כן לאדם חסיד וגדול בתורה ויחיד בדורו, דתניא (ב"ק די"ז) וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף דברי ר' יהודה א"ל ר' נחמיה והלא לאחאב מלך ישראל עשו כן אלא מלמד שהניחו ספר תורה על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. והאידנא דקא עבדינן הכי אפוקי מפקינן אנוחי לא מנחינן איבעית אימא אנוחי מנחינן קיים לא אמרינן. וטפי עדיף דלא למיעבד הכי דאמרינן (מ"ק דכ"ה) כי נח נפשיה דרב הונא סבור רבנן לאנוחי ס"ת אערסיה אמר להו רב חסדא מלתא דמחיים דיליה לא סברה השתא ניקום ונעביד ליה. וכן כי נח נפשיה דר' שמעון רבנן וזקנים נמנעו מזאת. ואם נעשה לאדם גדול וחסיד ויחיד במקומו אל יהא ס"ת בדבר זה